samhain- הקציר האחרון. סוף מעגל
Samhain, הנחשב לאחד מארבעת הפסטיבלים הקלטיים החשובים, מייצג לא רק את סיום הקציר אלא גם את נקודת המעבר בין האור והחושך, בין חיים ומוות. זוהי תקופה שבה המחסומים בין העולמות מתמוססים, ומאפשרים נוכחות מוגברת של רוחות ואבות קדמונים בקרבנו. במעמד הזה, הטקסים שימשו גם להבעת הכרת תודה על עונת הקציר וגם כהזמנה לאבותינו להצטרף אלינו, בזמן שבו הרוחות מרגישות קרובות יותר מאי פעם.
samhain (מילה גאלית הנכתבת samhain אך מבוטאת sah-win) הוא פסטיבל פגאני משמעותי, אחד מארבעת הפסטיבלים העונתיים הקלטיים, יחד עם בלטיין, אימבולק ולונהאסה. חגים אלו התקיימו במקור באזורים של אירלנד, סקוטלנד, וויילס, אנגליה, צפון צרפת והאי מאן.
samhain נערך משקיעת החמה ב-31 באוקטובר עד ה-1 בנובמבר. בשפה אירית מודרנית, המילה samhain משמעותה “נובמבר”. באחת הסאגות של אירלנד מסביבות שנת 800 לספירה, מתואר samhain כזמן “כשהקיץ עובר לנוח”.
סביב תקופה זו, הקציר האחרון היה נאסף, נהגו להוריד חיות מרעה מההרים הגבוהים, למקומות מקלט למשך החורף. בקר היה נשחט ומומלח כדי שיחזיק מעמד לאורך חודשי החשיכה.
samhain חוגג את הקציר האחרון תוך כדי הודייה עליו (עם המזון הזה הולכים לעבור את החורף) והכנסת “החצי האפל של השנה”. לחג הזה היו כמה “גלגולים” ונעשו בו שינויים לאורך השנים.
הדלקת אש
רגע לפני שנכנסים לחורף, נהגו להתכנס לסעודה גדולה (תקופה זו של השנה נחשבת לתקופה שבה האוכל היה בשפע), ולהדלקת מדורה שבטית קהילתית.
היה נוהג נוסף, לקחת להבה מהמדורה המשותפת ולחזור לבית כדי להצית את האח שתדלוק למשך החורף.
המשמעות היא גם במימד הפיזי (אש לחורף הקר) וגם הסמלי- להביא לפיד מהמדורה הקהילתית הגדולה אל הבית, אומר- “אני חלק מהקהילה”. השתייכות לקהילה בזמנים העתיקים, משמעותה הישרדות.
ואם נלך עוד קודם לתקופות אף עתיקות יותר, הירידה המורגשת, והנראית לעין, בעוצמת השמש הייתה מקור לחרדה עבור בני האדם, והדלקת מדורות החורף הייתה ביטוי של הקושי עם כניסת החורף, וגם לסייע לשמש בהמשך מסעה בשמיים עד שתחזור שוב בשנה הבאה.
גישה לעולם הרוחות
Samhain נחשב לזמן שבו המעטה בין העולם הפיזי לבין עולם הרוחות הוא הדק ביותר, מה שמאפשר למתים ולרוחות הקדמונים גישה נרחבת לעולם החיים. זהו רגע ייחודי שבו הזמן כמו נעצר והמעברים בין שני העולמות הופכים נגישים יותר מאי פעם. ב-Samhain, האמונה היא שהרוחות אינן רוחות זרות או מפחידות בהכרח, אלא שהן בעיקר אבות קדמונים, קרובים שנפטרו ורוחות טובות שמגיעות לבקר את צאצאיהן.
בזמנים עתיקים, הפגאנים הקלטים נהגו להזמין את אבותיהם המנוחים להצטרף לסעודות חגיגיות שהתקיימו לכבודם. נהוג היה להכין שולחן ולעזוב מושבים ריקים עבור המתים, להשאיר להם אוכל ומשקאות. פולחן האבות היה דרך להודות למתים על חוכמתם והגנתם המתמשכת על המשפחה, ולהזמין אותם להשתתף בתהליך ההכנה לחורף הקרב.
הטקסים הפגאניים ב-Samhain היוו גם הכרה במחזוריות החיים והמוות, נושא מרכזי באמונות הפגאניות. חיי האדם נתפסו כחלק ממחזור נצחי, שבו לידה ומוות הם שני צדדים של אותו מטבע. בדיוק כמו שהקציר האחרון של העונה מסמל את הסוף, הוא גם מסמל את הכנת הקרקע להתחלה חדשה.
ב-Samhain, אנו נכנסים לתקופה שמכונה “החצי האפל של השנה”, כאשר האור מתחיל לדעוך והחושך הופך לנוכח יותר. אך החושך כאן אינו מסמל אופל או סכנה, אלא שלב הכרחי במחזורי הטבע ובתהליך ההתחדשות. זהו הזמן שבו השמש נעלמת אט אט, והאדמה מתכוננת לחורף הקרב, אך יחד עם זאת הוא גם זמן להתבוננות פנימית, עבודה עם צללים, וגילוי האמיתות הנסתרות של הקיום. התקופה מזכירה לנו שלמרות שהחושך מגיע, הוא מהווה חלק מהמחזור הטבעי של החיים, ממש כפי שהחורף מתחלף בסופו של דבר באביב והחיים מתחדשים לאחר המוות.
Samhain מסמל נקודת מעבר בין שני חלקי השנה — זה שמאחורינו וזה שממתין לבוא. במובן הזה, זהו רגע של ‘בין הזמנים’, תקופה שבה הזמן עצמו נדמה כאילו עוצר מלכת. מעמד זה, שהוא רגע של תפר בין עונות, משקף את החיבור העמוק בין החיים והמוות, ומאפשר לחיים ולמתים להתערבב זה בזה, כאשר המחסומים בין העולמות הופכים דקים. בלילה הזה, סדר החיים הטבעי משתנה, והעולמות — של החיים ושל הרוחות — חוצים את גבולותיהם ומתחברים.
Samhain כמחזור של לידה ומוות
המעבר בין העונות ב-Samhain מדגיש את המחזור הטבעי של חיים, מוות ולידה מחדש, נושא שמלווה את התרבות הפגאנית הקלטית וגם את הקשר עם המתים. העצים מאבדים את עליהם, החיות נכנסות לתרדמת, והאדמה מתחילה להתכונן לחורף, לסוף זמני ולמעבר בלתי נמנע. המוות אינו נתפס כסוף מוחלט, אלא כחלק מהמעגל הרחב של לידה והתחדשות.
פולחן האבות, שהיווה חלק בלתי נפרד מחגיגות Samhain, היה מבוסס על האמונה כי הנפטרים ממשיכים להיות חלק מהקהילה, וכי יש להם תפקיד בהגנה והכוונה גם מעבר לחייהם הפיזיים. הקלטים נהגו להאמין כי דרך כיבוד האבות הקדמונים ושמירת הקשר איתם, יוכלו לזכות בהדרכה ובחוכמה לאורך השנה.
בכך, Samhain לא היה רק פסטיבל של פרידה מהקיץ או סיום הקציר, אלא גם רגע של חיבור עמוק עם המתים והכנה להתחדשות.
אוכל לחיים ולמתים
בזמנים פחות עתיקים, שבהם היתה התפתחות משבטים למשקי בית פרטיים, אחת המסורות היו ארוחת ערב, שבה הזמינו את אבות המשפחה הקדמונים להצטרף, מה שנתן למשפחות הזדמנות לקיים אינטראקציה עם מתיהם עד שיעזבו לאחר ארוחת הערב.
ילדים היו משחקים משחקים כדי לבדר את הרוחות, בעוד שמבוגרים היו מעדכנים את המתים בחדשות של השנה האחרונה. באותו לילה, דלתות וחלונות נשארו פתוחים כדי שהמתים יוכלו להכנס, לאכול ולשתות.
מדורות הודלקו בפתח של כל בית, על מנת למנוע מהרוחות המזיקות להיכנס, ולאפשר זאת רק לאבות הקדומים. למדורות ואוכל היה חלק גדול בחגיגות.
Samhain - ראש השנה הקלטי
samhain נחשב לראש השנה הקלטי והשאלה היא מדוע.
היסוד לכך הוא כתביו של יוליוס קיסר, שם כתב כי הגאלים הקלטיים, מחשיבים את הזמן לפי הלילות ולא לפי הימים. כפי הנראה זה יצר את הרעיון שהשנה הקלטית, כמו היום הקלטי, מתחילה לפני רדת החושך (החורף).
גם ביהדות הזמן מחושב מרדת החשכה. המסורת היהודית מבוססת על עקרון זה, כאשר היום מתחיל בערב, עם שקיעת השמש, ולא עם הזריחה או חצות הלילה כפי שמקובל בלוח השנה הגרגוריאני.
המקור לכך נמצא כבר בסיפור הבריאה בספר בראשית, שבו כתוב: “ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד” (בראשית א’, ה’). כלומר, ביהדות, היום מתחיל בערב, עם שקיעת השמש, ונמשך עד השקיעה של היום הבא.
דוגמה לכך היא כניסת השבת, שמתחילה ביום שישי עם שקיעת החמה ומסתיימת ביום שבת עם צאת הכוכבים. גם חגים יהודיים מתחילים עם רדת החשכה. מסורת זו מדגישה את המחזוריות של האור והחושך, בדומה לפסטיבלים כמו Samhain בתרבות הקלטית, אשר מתחילים את המחזוריות של הזמן עם השקיעה והחושך, מתוך תפיסה שהלילה מסמל את תחילתו של שלב חדש.
Samhain נחשב לראש השנה הקלטי, והסיבה לכך נעוצה בדרך שבה הקלטים הקדומים הבינו את הזמן ואת מחזורי הטבע. אחד היסודות המרכזיים לתפיסה זו נמצא בכתביו של יוליוס קיסר, אשר כתב ב”מלחמות גאליה” כי הגאלים הקלטיים חישבו את הזמן לפי הלילות ולא לפי הימים. כלומר, במקום להתחיל את מחזור הזמן מהזריחה או מהבוקר, הם התחילו את היום עם רדת החשכה, כשהשמש נעלמת והלילה משתלט על השמיים. תפיסה זו יצרה הבנה שהשנה החדשה אינה מתחילה עם זריחת האור, אלא דווקא עם תחילת החורף והחושך, מה שמדגיש את הקשר בין חשיכה והתחדשות.
הגיון זה משתקף ב-Samhain, אשר מסמן את תחילת ה’חצי האפל’ של השנה. הזמן הזה, בו החורף עומד בפתח והקיץ הסתיים, נתפס כנקודת התפר המכרעת ביותר בשנה, בה העולם עובר מהזמן הפורה והמואר לזמן של התבוננות פנימית, שקט וחידוש. החורף נחשב לחלק בלתי נפרד ממחזור החיים, שבו יש הכנה להתחדשות והתחלה חדשה. הקלטים ראו בזמן הזה זמן של שינוי, מעבר, וסיום, אך גם כהתחלה של מחזור חיים חדש, בדיוק כמו שהלילה הוא הכנה ליום הבא.
בהקשר דומה, ניתן למצוא מקבילות לתפיסת זמן זו בתרבויות אחרות. לדוגמה, פסטיבל דיוואלי ההינדי, הידוע כפסטיבל האורות, נחגג אף הוא באותה תקופה של סוף אוקטובר ותחילת נובמבר, במקביל ל-Samhain. דיוואלי, כמו Samhain, מסמל את תחילת השנה החדשה, כאשר החושך מוחלף על ידי האור. הפסטיבל חוגג את ניצחון האור על החושך, ומסמל תחילה חדשה של מחזור החיים, בדיוק כמו ב-Samhain שבו התקופה האפלה היא רק שלב בהכנה להתחדשות הבאה. יש הטוענים כי ייתכן ששני הפסטיבלים, אחד מהעולם הקלטי ואחד מהעולם ההינדי, מקורם בשורש משותף עמוק יותר בעת העתיקה, כשהם משקפים תפיסה רוחנית דומה לגבי המעברים העונתיים והקשר שלהם להתחדשות המחזורית של החיים.
הקשר הזה בין שני הפסטיבלים מדגיש את ההבנה האנושית האוניברסלית של החשיבות ברגעי המעבר – הן מעבר בין העונות והן מעבר בין מחזורי החיים, ויוצר גשר בין תרבויות שונות שמכירות בכך שהתחלה חדשה מגיעה דווקא מתוך החושך.
ליל כל הקדושים
עם עליית הנצרות בקהילות הקלטיות הפגאניות, מנהיגי הכנסייה ניסו לשנות את משמעותו של Samhain ולהתאים אותו לחג נוצרי. הניסיון הראשון לשילוב החג הקלטי במערכת החגים הנוצריים התרחש במאה ה-5, כאשר האפיפיור בוניפאציוס ניסה להזיז את החג לתאריך 13 במאי, וקבע אותו כיום שבו נחגגו הקדושים והאנוסים – אותם נוצרים שנפלו כקדושים מעונים. למרות הניסיון הזה, המנהגים הקלטיים הקשורים ל-Samhain נותרו חזקים בקרב המקומיים, והמעבר לנצרות לא ביטל את החג אלא שינה את צורתו לאורך הזמן.
במאה ה-9, האפיפיור גרגוריוס הרביעי נקט גישה אחרת כשהכריז על ה-1 בנובמבר כיום כל הקדושים (All Saints’ Day), מתוך כוונה מובהקת לטשטש את ההשפעה של Samhain ולחבר אותו למסורת הנוצרית. המיזוג הזה בין Samhain לבין חגיגות כל הקדושים יצר את מה שהפך בסופו של דבר ל”ליל כל הקדושים” (Halloween), המוכר כיום.
עם הגירה מסיבית של אירים לארצות הברית בסוף המאה ה-19, בעיקר בעקבות הרעב האירי הגדול, הגיעו איתם גם המנהגים הפגאניים העתיקים, ובמיוחד חגיגות Samhain. בהדרגה, מנהגים אלו השתלבו בתרבות האמריקאית והתגבשו לכדי הפסטיבל המודרני של ליל כל הקדושים. לאורך השנים חלו שינויים רבים בפסטיבל הזה, שהפך לחגיגת תחפושות, מסכות ומנהגים שמטרתם להבריח רוחות מזיקות ולהפוך את הלילה למסיבה משעשעת.
לדוגמה, המסורת של חיתוך פת חלול כדי להכניס לתוכו אורות – מנהג שמקורו באירלנד – השתנתה בארצות הברית לדלעות המגולפות המוכרות כיום כ”פנסי ג’ק” (Jack-o’-lanterns). בתחפושות, אנשים לבשו מסכות מבהילות כדי להגן על עצמם מפני רוחות, והחלו לעבור מבית לבית בתחפושות תוך כדי קבלת ממתקים – מסורת שהפכה ל”Trick or Treat”. המנהג עצמו מקורו באירלנד ובסקוטלנד, שם נהגו ילדים ללכת מדלת לדלת ולשיר שירים למתים, ובתמורה היו מקבלים עוגות קטנות או מנחות אחרות.
במהלך השנים, מנהג זה קיבל טוויסט מודרני, והפך לבקשה של ממתקים (בעיקר סוכריות), תוך שמירה על המסורת של “תעלול” – טריק קטן ולא מזיק שזכר לרוחות ה”רעות” שהיה צריך לפייס בעבר באמצעות מנחות. במקור, הטריקים האלו ייצגו את הצורך להגן על עצמם מהנזק האפשרי שיביאו הרוחות אם לא יקבלו את הכבוד המגיע להן.
בשנות ה-80, חלה תחייה של החג הקלטי העתיק בקרב נאו-פגאנים, שהחלו לשחזר את הטקסים והחגיגות המקוריות של Samhain. אותם נאו-פגאנים יצרו דרכים ייחודיות לציין את החג, החל משחזורים היסטוריים של חגיגות קלטיות מסורתיות ועד מדורות וטקסים המוקדשים לכבוד אבות קדמונים, אהובים שנפטרו, רוחות ויצורי קסם אחרים. התחייה הזו יצרה קהילה חדשה של אנשים ששאפו לשמור על המורשת הפגאנית ולהמשיך לחגוג את Samhain בפורמט שמחבר בין המסורת העתיקה לזמן המודרני.
חיבור למסורות נוספות
Samhain, כפי שנחגג בתרבויות קלטיות, אינו רק חג ייחודי מבחינה גיאוגרפית והיסטורית, אלא גם חלק ממסורת רחבה יותר של פסטיבלים המתקיימים בתקופות מעבר ברחבי העולם, במיוחד כאשר מסתיים הקיץ ומתחיל החורף. אחד הפסטיבלים הבולטים שנחגגים בתקופה דומה הוא Día de los Muertos במקסיקו.
Día de los Muertos, יום המתים, נחגג בסמוך ל-Samhain, בין ה-31 באוקטובר ל-2 בנובמבר, והוא מוקדש להנצחת המתים ולחגיגה של החיים. בדומה ל-Samhain, גם כאן ישנו דגש מיוחד על כבוד לאבות הקדמונים ורוחות המתים. במקסיקו, המשפחות בונות מזבחות לכבוד יקיריהם המנוחים, משאירות להם מנחות של מזון, פרחים, ומשקאות שהם אהבו, במטרה ליצור תחושת חיבור בין העולם הפיזי לעולם הרוח. תהלוכות רחוב מלאות צבע, תחפושות, ומסיכות גולגולת מסמלות את הנוכחות החיה של המוות, אך גם את היכולת לחגוג אותו ולמצוא בתוכו חיים.
שני הפסטיבלים, אף שנחגגים בתרבויות שונות מאוד, מתמקדים באותו רעיון מרכזי: שהמוות אינו קץ מוחלט אלא חלק מהמחזוריות של החיים. בין אם זו השארת כיסאות ריקים ב-Samhain לטובת אבות קדמונים שיבואו לבקר, ובין אם זה המזבח המעוטר במקסיקו, הרעיון המרכזי משותף – להכיר בכך שהמתים ממשיכים ללוות אותנו גם מעבר למוות, ושזמן זה בשנה מאפשר תקשורת קרובה יותר עם עולמם.
באופן דומה, בתרבויות אחרות ברחבי העולם, ישנם טקסים ופסטיבלים המתקיימים סביב תקופה זו. לדוגמה, ביפן מתקיים פסטיבל ה-Obon, שבו המשפחות מכינות מנחות כדי לקבל בברכה את רוחות המתים ולכבד אותם, בדומה למסורת הקלטית של הזמנת הרוחות להשתתף בסעודות החג. גם בתרבות הסינית, מתקיים פסטיבל הרוחות הרעבות, שבו מנחות ותפילות מוקדשות לרוחות שאין להן קרובי משפחה בעולם הפיזי שיכולים לדאוג להן.
המשותף לכל הפסטיבלים הללו הוא ההכרה בקיום קשר חי ומתמשך בין החיים והמתים, כמו גם האמונה שהתקופה הזו בשנה, שבה החושך גובר והחורף מתקרב, היא זמן קסום ומיסטי שמאפשר חיבור בין העולמות. בדיוק כפי ש-Samhain חוגג את רגעי התפר בין אור לחושך, חיים ומוות, כך תרבויות אחרות עושות את אותו הדבר בדרכים ייחודיות להן, אך עם אותם עקרונות רוחניים אוניברסליים.
הקטה ו- Samhain: צמתים בין עולמות
למרות שהקטה היא אלה מהמיתולוגיה היוונית, הידועה כאלת הקסם והמכשפות, בתור אלה השולטת במעברים בין העולמות – בין אור לחושך, בין חיים למוות, ובין התחלה לסוף – הקטה מתאימה מאוד לדינמיקה הרוחנית של החג הקלטי הזה. תפקידה כאלת הדרכים והצמתים משקף את המעמד של Samhain כצומת בין חצי השנה המוארת והפורה לבין חצי השנה החשוכה והאפל. במיתולוגיה הקלטית אין דמות מקבילה ישירה להקטה, אך האלמנטים הקשורים אליה – צמתים, רוחות, מוות ולידה מחדש – מתמזגים היטב עם המסורות הקלטיות של Samhain.
הקלטים האמינו שעל פני האדמה הסתובבו רוחות המתים במהלך Samhain, וזו בדיוק ההזדמנות שבה דמות כמו הקטה, אלת המעברים והשערים, נכנסת לתמונה כדי להדריך את הנשמות. אחד המנהגים המרכזיים לכבודה כולל הדלקת נרות בצמתים, המסמלים את תפקידה כמדריכת הנשמות ואת הקשר בין העולמות.
לחגוג את samhain
זה הזמן להוקיר ולהציע אירוח לאבותינו, להיזכר בשורשים שמחברים אותנו אל העבר ואל הרוח. Samhain מזמין אותנו לכבד את השושלת המשפחתית שלנו, להרגיש את החיבור העמוק לאלו שקדמו לנו ולעשות זאת בכל דרך שמרגישה נכונה ואמיתית עבורכם. זהו זמן של התבוננות, לא רק במה שהיה אלא גם במה שנשאר איתנו, בתבונה ובזיכרונות שעוברים מדור לדור.
במהלך חג זה, ניתן לחשוב גם על כל אותם נשמות שעזבו את חיינו – בני משפחה, חברים, ואפילו חיות מחמד שהיו חלק חשוב בחיינו. דברו איתם, ספרו את סיפורם, ודברו עליהם. זהו רגע שבו הזמן עומד מלכת, ורוחותיהם של אהובינו חוזרות לרגע להשתתף בשמחתנו. צרפו אותם לארוחה חגיגית, השאירו עבורם מקום, הזמינו אותם להרגיש חלק מאיתנו, כמו פעם.
טקסים יכולים להעמיק את הקשר הזה: אפשר להקים מדורה מרכזית, מוקפת במעגל של נרות, כשהנר עבור כל אחד מזכיר את אורו של אותו אדם בחיינו. בעת שאתם מדליקים את הנרות, הקדישו לכל נשמה כמה מילים: “הלב שלי זוכר אותך,” “אתה איתי תמיד,” או כל ברכה אישית שמביעה את הקשר והאהבה.
מעבר למדורה ולנרות, ישנם סמלים נוספים המסמלים התחדשות וחיים, כמו פיזור זרעים ברוח – מתנה לאדמה ולאבות הקדמונים. זריעת הזרעים מסמלת את ההמשכיות, שהמוות אינו סוף אלא תחילתו של מחזור חדש. הזרעים הנפוצים ברוח הם תזכורת לכך שהחיים ממשיכים, שהשפעתם של אבותינו ממשיכה לחיות בנו ובדורות שיבואו אחרינו.
זהו זמן של הקשבה עמוקה, כבוד וחיבור מחודש אל אלו שכבר אינם, ולהזמין את עצמנו לזכור את המקום שלנו בתוך המעגל הרחב של חיים, מוות והתחדשות.
