באירופה- עץ חג המולד כפי שאנחנו מכירים אותו היום, מיוחס בראשונה לגרמניה במאה ה 16, אז נוצרים אדוקים תועדו מביאים עצים מקושטים לבתים שלהם. מכיוון שהרבה פעמים העצים היו דלים, הם קישטו אותם בנרות.

בארה”ב ישנו סיפור מוכר על מרטין לותר. מסופר כי כשהלך הביתה ביום חורפי אחד, נדהם מהכוכבים המנצצים בין ירוקי עד וכדי לשמח את משפחתו הוא הביא עץ לחדר המרכזי והוסיף לו נרות דולקים.
כפי הנראה זה היה סיפור שעזור למנהגים עתיקים יותר להקלט לתוך הנצרות. כמו שקרה הרבה פעמים כשהנצרות ניכסה לעצמה מנהגים עתיקים יותר, גם אם המשמעות לא נשמרה. “אם אתה לא יכול להלחם בהם, הצטרף אליהם”

רוב האמריקאים עד המאה ה19 מצאו שעץ חג המולד הוא דבר מוזר. עצי חג המולד נתפסו כסמלים פגאניים ולא מקובלים.

יתרה מזו, בשנת 1659, בית המשפט של מסצ’וסטס הפוריטנית, חוקק חוק שאסר על תליית קישוטים. אנשים שנמצאו תולים קישוטים נקנסו על כך, וחוק זה המשיך עד שזרימת מהגרים גרמנים ואירים במאה ה-19 ערערו על המורשת הפוריטנית.

באנגליה, בשנת 1846, בני המלוכה – המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט, צוירו כשהם עומדים עם ילדיהם סביב עץ חג המולד, ומיד הוא הפך לפופולארי, ומשם המשיך להתפשט.

לאט לאט עץ חג המולד התחיל להכנס לבתים נוצריים כשלכל מדינה ואזור יש את הניאונסים הקטנים שלהם לקישוט העץ.
קישוטים מודרניים או אגוזים ופירות (גרמניה) חיות עץ (שוודיה) טופי ואגוזי לוז (ספרד) . ביפן זה בכלל חג חילוני שמוקדש לאהבת הילדים במשפחה.  עץ חג המולד מעוטר בצעצועים קטנים, בובות, קישוטי נייר, ופעמוני רוח. בין ענפי העצים שמים גם נרות מיניאטוריים. אחד הקישוטים הפופולריים ביותר הוא אוריגמי של “ציפורי שלום” מנייר כהבטחה שאסור שמלחמה תחזור על עצמה.

אבל בואו נלך לעת העתיקה ונראה שהמסורת של עיטור בתים בצמחים ירוקי עד, היתה עוד הרבה לפני הופעת הנצרות. לצמחים ועצים שנשארו ירוקים כל השנה הייתה משמעות מיוחדת עבור אנשים בחורף. בדיוק כפי שאנשים מקשטים היום את בתיהם בעונת החגים בעצי אורן, אשוח ואשוח, עמים עתיקים רבים תלו ענפים ירוקי עד מעל דלתותיהם וחלונותיהם. במדינות רבות האמינו שירוקי עד ירחיקו שדים, רוחות רפאים, רוחות רעות ומחלות.

סביב זמן היפוך החורף (יול) כשהלילות הפכו לקרים וארוכים, ענפים ירוקי עד הזכירו לפגאנים הקדומים, את כל הצמחים הירוקים שיצמחו שוב, כשאל השמש יחזור בקיץ.

גם המצרים הקדמונים מילאו את בתיהם בדקלים ירוקים וקני פפירוס, שסימלו עבורם את ניצחון החיים על המוות.

הרומאים הקדומים ציינו את יום ההיפוך במשתה בשם ‘שבתאי’ לכבוד אל החקלאות, שבתאי. הרומאים ידעו שמשמעות יום היפוך החורף היא שיקח קצת זמן אבל חוות ומטעים יהיו שוב ירוקים ופוריים. לרגל המאורע, הם קישטו את בתיהם ומקדשיהם בענפים ירוקי עד.

הדרואידים בצפון אירופה, קישטו את המקומות הקדושים שלהם בענפים ירוקי עד כסמל לחיי נצח. הוויקינגים בסקנדינביה קישטו עם הדבקון הירוק סביב יום היפוך החורף, שכן הוא בין הירוקים היחידים שנשארים על העצים שפעם היו ירוקים.

בכל תרבויות אלה, ירוקי עד היו בעלי חשיבות כסמלים של הגנה, חוסן וטבעם המחזורי של החיים. עיטור הצמחים הללו בנרות, בפירות ובקישוטים סמליים הוסיף אלמנטים חגיגיים לטקסים ולחגיגות, והניח את הבסיס למסורת עצי חג המולד המודרנית.

היום, נאופגאניים משתמשים בעץ הירוק כדי לסמל את הטבע, לסמל התחדשות ואת רוח החיים המתמשכת. הם משלבים לעתים קרובות עיטורים ייחודיים בעלי משמעות רוחנית, המתיישרים עם האמונות והפרקטיקות האישיות שלהם. חלק מהניאופגנים שמים את העץ ביול והוא מהוווה חלק מחגיגת יול. הם תורמים את נקודות המבט הייחודית שלהם, ומוסיפים שכבות של משמעות וסמליות לחגיגות היפוך החורף. סמל לתקווה, לחיבור ולרוח המתמשכת של הקיום.