הרגע שבו את מפסיקה להילחם הוא רגע של רכות שקטה.
את כבר לא נאבקת במציאות – אלא מתחילה לנשום איתה.

ועכשיו, את פשוט כאן. עם מה שיש.
מסכימה להיות.
בלי לנתח. בלי לשפוט. בלי לשפר.
לא נכנעת. לא נלחמת. את פשוט נוכחת.

וזה – לפעמים כל מה שצריך.
רק להסכים להיות. וזה ריפוי גדול.