היא אף פעם לא שכחה אותך – גם כשאת התרחקת ממנה.

במרוץ להיות חכמה, מוגנת, בשליטה,
דחקת אותה לפינה.
חשבת שהיא פזיזה. חלשה. ילדותית.
אבל היא לא נעלבה, לא נעלמה.
היא פשוט חיכתה.
לא כדי ללמד אותך משהו – אלא כדי להזכיר.

ויום אחד, ברגע של שקט, היא הופיעה שוב:
פשוטה, פתוחה, נוכחת

יש תמימות שלא נעלמת. היא רק לובשת שתיקה – עד שתסכימי לזכור.