עץ חג המולד כפי שאנחנו מכירים אותו היום מזוהה לרוב עם הנצרות, אך בפועל מדובר בסמל עתיק בהרבה, כזה שנולד הרבה לפני לידתה של הדת הנוצרית.

באירופה, העדויות הראשונות לעץ חג מולד ביתי מופיעות בגרמניה של המאה ה 16. נוצרים אדוקים הביאו לבתיהם עצים ירוקי עד וקישטו אותם, לעיתים בפשטות רבה, בנרות.
בתקופה שבה עצים היו דלים ומעטים, האור שהתווסף אליהם היה חלק בלתי נפרד מהמשמעות.

בארצות הברית מוכר הסיפור על מרטין לותר, שעל פי המסורת חזר לביתו בלילה חורפי, הביט בכוכבים המנצנצים מבעד לענפי ירוקי עד, והתרגש עד כדי כך שהביא עץ לביתו והוסיף לו נרות כדי לשמח את משפחתו.
סביר להניח שסיפור זה סייע להטמעת מנהגים עתיקים בתוך המסגרת הנוצרית.

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה הנצרות אימצה מסורות קדומות והלבישה עליהן משמעות חדשה, גם אם המקור נשכח. כשאי אפשר להילחם במנהג עמוק, לפעמים הדרך היא פשוט להטמיע אותו.

למעשה, עד המאה ה 19 רבים באמריקה ראו בעץ חג המולד סמל פגאני מוזר ולא ראוי. בשנת 1659 אף חוקק במסצ'וסטס הפוריטנית חוק שאסר על תליית קישוטים, ומי שנתפס מקשט נקנס. החוק הזה החזיק מעמד עד לגלי ההגירה הגרמנית והאירית במאה ה 19, שטלטלו את המורשת הפוריטנית והחזירו את המסורת למרכז החיים.

באנגליה, שינוי התודעה הגיע דרך המלוכה. בשנת 1846 צוירו המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט עם ילדיהם סביב עץ חג המולד, והתמונה הזו עשתה את שלה. תוך זמן קצר העץ הפך לאופנתי, ומשם התפשט במהירות לבתים רבים.

עם השנים, עץ חג המולד קיבל גוונים מקומיים שונים. בגרמניה קישטו אותו באגוזים ופירות. בשוודיה הוסיפו חיות עץ. בספרד טופי ואגוזי לוז. ביפן, באופן מעניין, מדובר בחג חילוני לחלוטין שמוקדש לאהבת הילדים במשפחה. העץ מעוטר בצעצועים, בובות, קישוטי נייר ופעמוני רוח. אחד הקישוטים הפופולריים שם הוא אוריגמי של ציפורי שלום, כהבטחה מודעת שלא לחזור למלחמה.

אבל כדי להבין באמת את המשמעות של העץ, צריך לחזור הרבה יותר אחורה בזמן.

הרבה לפני הנצרות, עיטור בתים בענפים ירוקי עד היה מנהג נפוץ בתרבויות רבות. בחורף, כאשר רוב הצמחייה מתה או נעלמת, עצים שנשארים ירוקים כל השנה קיבלו משמעות מיוחדת. אנשים תלו ענפים מעל דלתות וחלונות, מתוך אמונה שהם מגנים מפני מחלות, רוחות רעות וכוחות מזיקים.

סביב זמן היפוך החורף, יול, כשהלילות ארוכים והקור חודר, ירוקי העד הזכירו לפגאנים הקדומים שהחיים לא נעלמים. הם רק מתכנסים. אל השמש אמנם נחלש, אבל הוא עתיד לשוב.

גם במצרים העתיקה מילאו את הבתים בדקלים ירוקים ובקני פפירוס, כסמל לניצחון החיים על המוות. הרומאים חגגו את הסטורנליה, חג לכבוד שבתאי אל החקלאות, וקישטו בתים ומקדשים בענפים ירוקי עד מתוך ידיעה שהשדות ישובו ויתמלאו חיים.
הדרואידים בצפון אירופה קישטו מקומות קדושים בענפים ירוקים כסמל לחיי נצח.
הוויקינגים השתמשו בדבקון, אחד הצמחים הבודדים שנשאר ירוק גם כשהעצים סביבו קירחים.

בכל התרבויות הללו, ירוקי העד סימלו חוסן, הגנה והמשכיות. הוספת נרות, פירות וקישוטים העניקה רובד טקסי וחגיגי, והניחה את היסודות למסורת עץ חג המולד המודרנית.

גם היום, בקרב נאופגאנים, העץ הירוק ממשיך לשמש סמל חי. עבור חלקם הוא מוצב ביול עצמו ומהווה חלק מחגיגת היפוך החורף. הקישוטים אינם אקראיים אלא נבחרים מתוך משמעות אישית ורוחנית. עבורם, העץ הוא לא רק קישוט, אלא תזכורת מוחשית להתחדשות, למחזוריות החיים ולכך שגם בלב החורף, החיים ממשיכים לפעום.

עץ חג המולד, אהוא לא רק סמל דתי או תרבותי. הוא זיכרון עתיק של תקווה, של חיבור לטבע, ושל ההבנה שגם בחושך העמוק ביותר, יש תנועה שקטה של אור שחוזר.