אנרגיית יסוד האדמה היא תשתית יציבה ומחוברת עמוקות הן למוחשי והן לנסתר. היא מגלמת את היציבות, הקרקע מתחת לרגלינו, והכוח שמקיים ומחדש את כל צורות החיים. חיבור לאדמה הוא מפגש עם המוצקות הנראית שלה ועם רוחה הבלתי נראית. האדמה אינה עוסקת רק במוצק. בליבה הבלתי נראה והבלתי ניתן למגע טמון פוטנציאל יצירתי עצום. זהו מרחב שבו מתחילה הבריאה, שבו חומר גלם מקבל צורה. האדמה אינה רק מקיימת חיים- היא יוצרת אותם. אפילו מים זורמים, שלעיתים נתפסים כמשהו נפרד מהיבשה, הם ביטוי לרוח האדמה. הם מזכירים לנו שהמוצק והנוזל אינם הפכים אלא שותפים ליצירה. 

לעיתים האדמה נתפסת כזירה פסיבית לשינויים ולפעולות. אולם גישה זו מפספסת את טבעה האקטיבי והכוונתי. האדמה נושמת, נעה ויוצרת. היא תומכת בנו ומעצבת אותנו, ומשתתפת כל הזמן בתהליך החלפת אנרגיה עם היצורים החיים שהיא נושאת. האדמה היא ישות דינמית, מלאה באינטליגנציה ובמטרה.

האנרגיה של האדמה מעגנת אותנו, מושכת אותנו פנימה ומקשרת אותנו לרגע ההווה. משיכתה המגנטית אינה רק שומרת אותנו מקורקעים פיזית, אלא גם מזכירה לנו מהו החשוב באמת. האדמה מושכת לתוכה את מה שנחוץ, מטהרת ומשחררת את השאר, תהליך שמשקף את המחזורים שבתוכנו. שחרור של מה שכבר לא משרת אותנו וטיפוח של מה שמזין את צמיחתנו.

באופן מוחשי, תכונות האדמה מתגלמות בתחושות הפיזיות: מגע האבן בידיים, ריח האדמה אחרי הגשם, הקרירות של החימר, אלו מתנות שמחדדות את המודעות שלנו לאנרגיה המקרקעת שלה. מדיטציה על התחושות הללו מעמיקה את החיבור לאדמה, מזמינה אותנו להיות נוכחים בגוף, להרגיש את מקומנו בעולם ולבטוח ביציבות שתחתינו.

מעורבות עם אנרגיית האדמה קוראת לנו לעבור מהבנה אינטלקטואלית לחוויה ישירה. מגע של סלע ביד, תחושת האדמה תחת הרגליים, או ריח של טחב אחרי גשם הם שערים לנוכחות המקרקעת של האדמה. דרך חוויות חושיות אלו, ניתן להפנים את יציבותה ועוצמתה של האדמה ולשאת את תכונותיה בחיי היומיום.

האדמה היא גם סמל של הדדיות. היא אינה רק משאב פסיבי שניתן לקחת ממנו, אלא אורגניזם חי, מודע, במערכת יחסים עם כל מי שהוא מקיים. גישה זו מאתגרת את התפיסה המכניסטית של האדמה כמשהו אינרטי (לא פעיל, אדיש ולא מגיב לסביבה) ומציבה אותה כשותפה פעילה במחזורי החיים. כשאנו מתקרבים אליה בכבוד ובמודעות, אנו משתתפים בחילוף אנרגיה מקודש זה.