בעבר הרחוק צבאות שלטו באנשים, והיום זה בעיקר כוח משטרה בשירות הממשלה.
מאחר ואין אותו חוק לכולם (ראה ערך אתיופים, חברי כנסת, מקורבים לשלטון… אפילו מגדר שונה) הכוח הפיזי משתנה בהתאם.

ברמה רחבה יותר, הפעלת הכוח הפיזי על האזרחים משתנה לפי צרכי הממשלה. הגדלת סמכויות האכיפה של המשטרה מובילה לאלימות משטרתית ושיטור יתר, ופגיעה בזכויות האזרחים. מתי פחדנו לצאת להפגנות? מתי פחדנו להדרס ע”י שוטר עם סוס? עם מכתזיות? עם טיזר?
האם אנחנו עוד זוכרים שמשטרה אמורה לספק הגנה לאזרח? 

כשהאוכלוסייה הייתה קטנה יותר וריכוזית, ניתן היה לשלוט בנו דרך הפחד מאלימות פיזית.
היום אנחנו מתומרנים ע”י פחד יותר עדין אבל עמוק יותר- פחד מהלא נודע, פחד מהעתיד, פחד שלא יהיה לי, פחד שלא אלך בתלם…. אז אומרים לנו- תעשו כפי שאנחנו אומרים לכם ותהיו בסדר. כדאי לכם לעשות את מה שאנחנו אומרים, כי אם לא…
המוטו הוא- תעשו מה שאנחנו אומרים ונאפשר לכם את החיים שלכם בחזרה.

ניתן לשלוט בהתנהגות של האדם ע”י גרימת אשמה.
תחושת אשמה היא ווסת חברתי מצוין שטוב שאנחנו חשים אותו. אני מדברת על גרימת אשמה במניפולציה.

קביעת סטנדרט התנהגות תואם אג’נדה מסוימת, שגורם לך להרגיש לא בסדר.

וזה כרגע לא משנה אם זה תואם את האג’נדה שלך או לא. יש לנו אינטרס שכל הדעות ישמעו!
כי היום לא ישמעו אותי ומחר לא ישמעו אותך!

אף אחד לא רוצה להרגיש אשמה. זה רגש כבד ומעיק. נדרשת סמכות פנימית עמוקה כדי להגיד לא למרות המניפולציה הזו.

דרך אגב, היא שמורה לכולם, ולא רק למי שלא רוצה שיזריקו לו, אם נהיה עדכניות.
כל אם מכירה את זה. בלידה בבית חולים, אומרים לך איך תלדי (זה צריך להיות נוח בעיקר להם, פחות לך) בטיפת חלב את צריכה לעמוד בסטנדרטים ואם לא, את מרגישה נורא. אמא מזניחה שמחליטה על דעת עצמה מה הילד יאכל ומתי, ואיך הוא לא בגרף של הנורמה….
בית הספר של הילדים, שעות העבודה שלך…. שימי לב איך הכל זו נורמה שמגדירה לך את מרחב החיים שלך. כל מה שלא תואם את הנורמה הזו גורם לתחושת אשמה.

כולנו רוצים שיאשרו אותנו. לכולנו יש פחד עמוק מדחייה. לכולנו יש צורך באהבה, והצורך העמוק הזה לאישור חיצוני יכול לקבל שימוש מניפולטיבי די בקלות.

עם הצורך הזה, קל לתפעל אותנו. אנחנו נבצע דברים שבאופן רגיל לא נסכים איתם.

איך עושים את זה? גורמים לי להרגיש שאני חלק מקבוצה טובה ונבחרת שפועלת בדרך מסוימת. הנה, יש לי הזדמנות להיות שייכת, להיות חלק ממשהו גדול שקורה…
הטלוויזיה יכולה  מאוד להעצים את התחושה של מי היא הקבוצה שכדאי לי להשתייך אליה.
אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מקריבים את הדעת שלנו, את הכוח ומעט החופש שעוד יש לנו, כדי לקבל אישור, טפיחה.
לעיתים בלי לדעת שעשו עלינו מניפולציה.
אם כל מה שאת ניזונה ממנו הוא תקשורת, ולתקשורת יש אג’נדה משלה… למען מה ויתרת על עצמך ועל כוחך?

נמשיך את הקו של להיות ניזון מתקשורת מיינסטרים בלבד, מהיסטוריה רשמית, מחוברות לימוד של בית ספר…
כשאין לך את המידע הנכון, אין לך אפשרות לעשות בחירה נכונה שמתאימה לך.
יכול מאוד להיות שהבחירה שלך תישאר בעינה, אבל לפחות עשית אותה מתוך בחירה אמיתית.

אני לא חושבת שיש דרך אחת לכולם. אני חושבת שראוי שכל אדם יעשה את בחירותיו, כשלא לחצו אותו לקיר.

לכן, על מנת לשמור אותך “בקו” אחד איתם, הכלים שמשמשים פוליטיקאים, מנהיגים, אנשי תקשורת, הוא לשקר או להעלים מידע, או לסובב אותו כך שזה יעבור את סף מנגנוני האזהרה שלך. שיראה לך קטן ולא משמעותי.

כשאין לך את כל המידע המלא והאמיתי, כיצד תוכלי לבצע בחירה אמיתית מתוך כוח?

כבוד הוא ערך נפלא, אך לעתים קרובות הוא מעוות כדי להשתמש בו נגדך.
אנחנו מותנים לתחושת שווא של כבוד שגורמת לנו למסור את הכוח והאנרגיה שלנו.

עם תחושה של כבוד, אנשים מתים למען המדינות שלהם. עם תחושה של כבוד, אנשים מתאבדים למען הדת שלהם. אנשים הורגים את בנותיהם בשם כבוד.

ומה ההיפך מלחיות, או למות, למען מישהו או משהו אחר? להתמקד באושר שלי. במה שעושה לי טוב, במה שנכון לי. אומרים לנו “לא, לא”. זה אנוכי וזה לא בסדר.

חלון אוברטון הוא טכנולוגיה שהצביע עליה ג’וזף אוברטון. הוא תיאר טכנולוגיה של החדרת שינויים בתוך החברה. הטכנולוגיה עובדת בשלבים ברורים על מנת להחדיר רעיונות בלתי מתקבלים על הדעת ולהפוך אותם ללגיטימיים. תוך זמן קצר יכולים למשל להביא למרכז הבמה, שפדופיליה זה לגיטימי. סתם לדוגמא.
או שבריא זה חולה. לדוגמא. שאפצ’י יכול להרוג אותך, שלגיטימי שמשטרה תכנס אליך הביתה סתם כך… כאמור, דוגמאות.

השלב הראשון: מתחילים לקדם את השרץ אל המרכז. מהבלתי מתקבל על הדעת אל השדה המדעי.
הרעיון מועבר אל השדה המדעי, שכן דרך “האמת המדעית” יכולים לדון בכל דבר. 

השלב השני: השיח סביב השרץ ממשיך, ובנתיים אלו שמתנגדים לו מתחילים להתפס כמתנגדי מדע, קונספירטורים, מכחישי השרץ.

השלב השלישי: הופכים את השרץ להגיוני. הקהילה המדעית ממשיכה להתעקש שהשרץ הכרחי וחשוב. למתנגדים ממשיכים להתייחס בבוז, ובביטול.

השלב הרביעי: הפיכת השרץ לפופולרי. מופיע בפרסומות, ברדיו, בטלוויזיה, באומנות. ממשיכים להחדיר את הרעיון פנימה למיינסטרים. המדיה מפמפמת לנו ללא הרף. מי בכלל זוכר מה היה לפני השרץ? 
אוויר חופשי לכל דורש? אוברייטד. 

שלב אחרון: הכנה לחקיקה שתכשיר את התופעה.

כעת השרץ הוא חלק מהחיים שלך. הילדים שלך לא ידעו אחרת.