סטרגריה- כישוף איטלקי
סטרגריה הוא אחד מענפיו של הפגאניזם המודרני ומקורו בכישוף איטלקי עתיק יותר.
סטרגה- באיטלקית זה מכשפה.
חסידי סטרגריה טוענים שלמסורת שלהם יש שורשים טרום-נוצריים, ומתייחסים אליה כ-La Vecchia Religione, כלומר- הדת הישנה.
כמו צורות אחרות של כישוף שחזר לתחייה, סטרגריה מבוססת על ההנחה שהכישוף האיטלקי היה קדם-נוצרי עתיק והתבסס על המחזור הטבעי של העונות ועל פולחן האלה.
מבנה סטרגריה דומה למבנה של ויקה והנגזרות שלה.
קבוצות קטנות (קוונים), כוהן וכוהנת, לאלוהי יש היבט נקבי והיבט זכרי, איחוד אקסטטטי של האלים, קסם הוא חלק מהפולחן, טקסים בירח מלא, חגים הכוללים ימי שוויון, ימי היפוך וימים צולבים ביניהם.
בהמשך נראה את השונה.
ארדיה או בשורת המכשפות Aradia, or the Gospel of the Witches
חוקר הפולקלור צ’ארלס לילינד פרסם את “ארדיה או בשורת המכשפות” 1899 (שהיה אחד המקורות החשובים להתפתחות וויקה). ספר זה הוא אחד המקורות המשמעותיים לסטרגריה כפי שהיא מתקיימת היום, אך לא המקור היחיד.
הספר הוא אוסף של לחשים, שירים ואגדות שלילנד טען כי קיבל ממכשפה איטלקית בשם ‘מדלנה’.
לדברי לילנד, מדלנה השתייך למשפחת מכשפות שתרגלו משך דורות את צורת הכשף הזו, ובמרכזה פולחן אלת הירח דיאנה ובן זוגה לוציפר. לא להתבלבל עם השטן הנוצרי.
לוציפר, שפירושו “נושא האור”, הוא אחיה והמאהב של דיאנה. יש להם בת בשם ארדיה, היורדת לכדור הארץ כדי ללמד את האנשים קסם וכישוף.
דרך ארדיה, דיאנה מורה למכשפות להתאסף ביער כשהירח מלא, להכין עוגה בצורת ירח. שם הנשים שרות, סועדות רוקדות בעירום ובעיקר חופשיות ממגבלות המעמד הכלכלי והחברתי.
ארדיה או בשורת המכשפות, מכילה גם מספר לחשים להזמנת עזרתה של דיאנה. להפיג מזל רע, או להביא מזל טוב בעת הצורך.
העבודה של לילנד עוררה מחלוקת רבה וחלק מאמינים כי מידע זה מזויף וכי לילנד, בעל ידע נרחב במיתולוגיות, המציא את מדלנה, ויש האומרים כי מדלנה היא מכשפה אמיתית אך מייצגת רק את דרכי הכישוף של משפחתה ולא משהו נרחב יותר, או שהיא עצמה רקחה את החומר הזה מהמעט מידע שיש לה, מאחר ולילנד שילם לה עבור המידע.
למרות המחלוקות סביב ארדיה, הוא אחד הטקסטים החשובים ביותר של תנועת תחיית הכישוף, והייתה לו השפעה משמעותית על הפרקטיקה הפגאנית המודרנית כמו פרקטיקות של מפגשי ירח מלא, על השם ארדיה, ברכת הקמח לפני הכנת לחם, מנהג הפולחן בעירום, ועוד.
השפעות נוספות
ליאו לואי מרטלו
עבודה נוספת שהשפיעה על הסטרגריה היא של ליאו לואי מרטלו, שהזדהה בגלוי כמכשף. הוא כתב כמה ספרים העסוקים בכישוף כמו ‘דרכים מוזרות לכישוף’ (1972), ‘קסם שחור, שטן וודו’ (1973), ו’כישוף, הדת הישנה’ (1975) – שבו הוא מספר כיצד נחנך למסורת משפחתית זו. מרטלו מציג בעיקר פולחנים שהיו נהוגים בסיציליה.
התיאורים של מרטלו את המסורת הקסומה של משפחתו כקשורה לסודיות, שבועות דם, כבוד ונקמה התבסס במידה רבה על סטריאוטיפים שאנו מכירים מסרטים על הפשע האיטלקי המאורגן , אולם לא כסטריאוטיפ שלילי אלא ע”י קישורו למסורת חיובית של התנגדות איכרים לאדונים הרודים בהם ולסגידה לאלה.
רייבן גרימאסי
השפעה נוספת ומשמעותית על הסטרגריה הגיעה מרייבן גרימאסי, שנולד לתוך אחת השורות האחרונות של תורת כישוף איטלקית מסורתית שבעל פה, המועברת מדור לדור דרך המשפחה. הוא השתייך למשפחה שתרגלה מסורות קסומות, כולל הסרת עין הרע, שמנים רפואיים, והגדת עתידות (קריאה בשמן זית בתוך מים).
היא כללה סדרה של תורות סודיות המוגבלות לבני משפחה, שהועברו רק לאלה במשפחה שהיה להם יכולת ועניין מולד בקסם.
כמו במשפחות איטלקיות רבות, תפילות וטכניקות ריפוי היו סודיות, והועברו רק לבני משפחה.
בכתביו הוא אינו חושף לגמרי שיטות עממיות משפחתיות, מתוך כבוד להבטחתו שלא לחשוף את רזי המסורת מחוץ למשפחה. עם זאת, ברמה אחרת, גרימאסי רוצה לחלוק אותה עם העולם, כשהוא מודע לכך שהיבטים רבים של התרגול שנוצרו במערכת כפרית עתיקה לא מתאימים להיום.
לדוגמא הוא מתארת תרופה במקרה של עין הרע או מחלות אחרות. יש לשפשף את הגוף עם שומן מהחי ואז להשליך את השומן לים או לקבור אותו. הוא מציין כי הניאופגנים המודרניים נגעלים מכך…. הם היו אומרים, “אני טבעוני; אני יכול להשתמש בברוקולי במקום? אני יכול להשתמש בטופו?. הרעיון של שפשוף בשר נא או שומן בכל הגוף אינו חלק מהאתוס של נאו פגאניים מודרניים שההיבט של קדושת הטבע מובילה אותו פעמים רבות להיות צמחוני”.
במקום להסתכן בחשיפת מסורת אשר, מחוץ להקשרה, אין בה היגיון רב ועלול בקלות להיות מובנת לא נכון, גרימאסי בחר במקום זאת להרחיב היבטים מסוימים של המסורת, ומרחיב אותה ע”י אלמנטים וויקאניים, כך שסטרגריה השפיעה על וויקה וגם הושפעה ממנה.
גרימאסי משתמש באלפבית האטרוסקי (עם שחי באטרוריה, אשר מזוהה כיום עם חבל טוסקנה),כמערכת סודית וקסומה של כתיבת סטרגה (כישוף).
מנהגים ופולחן
סטרגריה מכילה גם אלמנטים הקשורים למנהגים עממיים איטלקיים כמו תפילות לסנט אנתוני כדי למצוא חפצים אבודים, תפילות לפטר הקדוש כדי לברך אבן קדושה כקמע, תיק קטן המכיל חפצים קדושים שתולים סביב הצוואר, שקיות זעירות המכילות עשבי תיבול ותמונות קדושות שנלבשות על הגוף להגנה (מנהג רומי עתיק)
יחידת הפולחן הבסיסית של סטרגריה היא בושטו (חורשה) שבראשם נמצא כהן וכוהנת. הם סוגדים לאלה ולאל הנקראים דיאנה ודיאנוס, אוני וטגני, טאנה וטנוס, פאנה ופנוס, או יאנה ויאנוס, ומתפרשים כגרסאות של אלת הירח ואחיה/בן זוגה.
ימי החג שלהם סביב אותם זמנים של חגים פגאניים וויקאניים אחרים, אך עם שמות ודגשים שונים.
למשל ה 31 באוקטובר הוא חג הצל, בדומה לsamhain – החג בו חוגגים את הקציר האחרון ונותנים כבוד לאבות המתים, גם בסטרגריה חוגגים את רוחות האבות הנקראים לארס או לאסה.
בלטיין שהוא חג איחוד בין האלה והאל בסטרגריה הוא היום של דיאנה. אימבולק בפרואר המוקדש לאלה בריג’יד, מוקדש ללופרקוס, אותו חגגו הרומאים הקדמונים.
יש טקסים מיוחדים לחניכות, חתונות, הולדת ילדים והלוויות. הפולחן מתקיים במעגל, המקודש בתחילת הטקס ע”י קריאה לאלוהויות איתם עובדים ולמגינים של ארבעת הכיוונים הנקראים גריגורי.
סטרגה רבים מכירים גם בקיומן של רוחות אחרות, כגון סילבאני, לינצ’טי ופילטי, בדומה לפיות במסורת העממית האיטלקית.
המטרה העיקרית בטקסים היא להשיג איחוד עם האלוהי באמצעות מגוון טכניקות לשינוי התודעה. פולחן מסתיים בחגיגה משותפת של עוגות ויין.