[היסטוריה של הכישוף]
כישוף ומאגיה באירופה, ימי הביניים
מהעת העתיקה לימי הביניים
שורשי הכישוף והמאגיה האירופאית נעוצים במידה רבה ביהדות ובתרבויות קדומות שהיו במזרח התיכון, כמו גם במסורות הקלטיות, והנורדיות של יבשת אירופה.
המילה ‘קסם’ MAGIC ו’כישוף’ WITCHCRAFT הן מילים טעונות. המונח ‘MAGIC’ נובע מהמאגיה היוונית הקדומה, וליתר דיוק מהכוהנות הפרסית הרשמית-המגוי. מקור אטימולוגי זה מצביע על הבחנה המטושטשת בין קסם ודת בעת העתיקה.
מגיה לא היה המונח היחיד שהיוונים השתמשו בו לתיאור פרקטיקות שעשויות להיחשב כקסומות.
מונח נפוץ נוסף היה גוטייה goeteia, שנועד במקור עבור טקסים וקינות פולחניות שבוצעו עבור המתים אך בהרחבה שימשו לתיאור צורות קסם נמוכות, כמו פרקטיקות של עבודה עם שדים. בהמשך גוטייה תורגם לעתים קרובות כ”כישוף”.
מונח נוסף היה פרמקיה Pharmakeia, שתיאר את ייצור התרופות והשיקויים. כפי הנראה פרמקיה, שכיסתה את הרוקחות של רעלים כמו גם תרופות מועילות, הייתה הקטגוריה הנפוצה ביותר של פרקטיקה קסומה של היוונים, שלאחר מכן אף היא גונתה.
הרומאים פיתחו גם את הקטגוריה הרחבה יותר של מליפיציום. מילה זו פירושה נזק שנגרם על ידי לחשים או אמצעים קסומים אחרים. הדגש העיקרי של המונח היה תמיד על הנזק שנגרם.
לפני עליית הנוצרות, כל הקודים המשפטיים והמוסריים הקשורים בכישוף היו ‘מליפיציום’- קסם פלילי, שבסופו של דבר גם הוא הפך למילה לטינית נפוצה לכישוף.
ביוון העתיקה הכוהנים הרשמיים היו אלו שהתעסקו עם אלים וישויות על טבעיות למען האזרחים, ותפקידם בין היתר היה לשמור על יציבות וסדר חברתי, אולם גם אנשים פרטיים היו גם קוסמים של יוון העתיקה.
בעוד הטקסים הרשמיים נחשבו דת, הפולחנים של האנשים הפרטיים היו קסמים וכישוף, ובהתאמה האנשים שעשו אותם היו קוסמים ומכשפים.
ההבחנה המלאה בין קסם לדת קרתה כאשר המונותאיזם הנוצרי עלה לשלוט בעולם המערבי הקדום.
על ידי חלוקת העולם הרוחני לכזה הנשלט ע”י אלוהים או השטן, הנצרות סיפקה הבחנה תיאורטית בין טקסים דתיים, המופנים כלפי אלוהים, לבין קסמי כישוף, שלדעתה היו מכוונים לשדים, בין אם זו כוונתו של המכשף או המכשפה ובין אם לֹא.
בתרבויות שקדמו לנצרות באירופה, היו הרבה מרכיבים לא טבעיים, אגדיים, מאגיים. היו טקסים שקראו לכוחות הטבע, היתה אמונה באלוהויות שונות, בפיות, בשדונים, בענקים, בטרולים ועוד יצורי קסם. הנצרות, שרצתה להפוך לדת היחידה, דרשה למחוק את כל האמונות הקודמות. היא יצאה נגדם וקישרה אותן עם השטן ועם נציגותיו עלי אדמות- המכשפות.
רוב המכשפות היו נשים מרפאות, מיילדות, עוסקות בליקוט צמחים, שהשתמשו בקסמיהם, וקראו לרוחות לעזרה או לחולל שינוי.
ימי הביניים- עליית הנצרות והנחת הטון כנגד הכישוף
כאשר הנצרות התפתחה לאחר נפילת האימפריה הרומית והפכה בסופו של דבר לדת המדינה הרומית בסוף המאה הרביעית לספירה, שיטות עממיות מסורתיות אלה, כבר לא היו מקובלות. נוצרים החלו לראות במנהגים אלה שטניים, למרות שהאנשים שתרגלו אותם לא ממש סגדו לשטן.
כמו כן, אינטלקטואלים נוצרים פעלו בחריצות להבחין בין מה שהם ראו כטקסים אליליים, לבין טקסים נוצרים לגיטימיים.
עם זאת, בשלב הזה עדיין לא היו חוקים או איסורים כנגד כישוף ואנשים המשיכו לפנות למכשפים ומכשפות כדי למצוא נחמה ברגעי משבר, כדי לפתור בעיות, כדי להתמודד עם בעיות בריאות קטנות וגדולות. אחרים השתמשו בקסמים לזהות גנבים ולאתר סחורות גנובות, לחזות את העתיד, להגן על עצמם מפני רוחות רעות, או לגרום נזק לאויבים.
בראשית המאה החמישית, אחד מגדולי האבות של הכנסייה הקדומה, אוגוסטינוס של היפו, שחי בין השנים 354 ל -430 לספירה כתב מספר יצירות משפיעות, בהן דן בכישוף וקסם, ניחוש ואסטרולוגיה.
הוא חשש שאמנויות כאלה פועלות מתוך כוחם של שדים, והוא הזהיר כי מתרגלים נכנסו לעיתים קרובות לברית עם רוחות רעות אלה, באופן מכוון או שלא במודע.
אוגוסטינוס תיאר את העולם כולו במונחים של מאבק בין כוחות אלוהיים ושדים. יתר על כך, אוגוסטינוס ניסח במלואו את מושג הברית שנכרת בין השד והקוסם האנושי.
שדים היו מציעים את שירותיהם רק בתמורה לפולחן.
רעיונותיו של אוגוסטינוס נתנו את הטון במשך מאות שנים רבות לאחר מכן.
אוגוסטינוס הקדוש
הדמוניזציה המלאה של הקוסמים והמכשפים, על ידי הרשויות הנוצריות, הושגה בסביבות המאה החמישית לספירה. הרשויות דתיות נוצריות החלו להכריז כי האויבים האמיתיים של הדת, הם השטן והשדים שלו, כאשר המכשפים והמכשפות נכנעים לפיתוי ולהטעיות של השדים האלה.
בשלב זה הופעלו עונשים קלים על המכשפים, ע”י רשויות הדת, ובעיקר ע”י בישופים.
עד ימי הביניים המוקדמים, במשך מאות רבות, לרשויות דתיות פקידותיות היתה יד קלה יחסית בנוגע לעונשים על כישוף. עדיין לא היו עם מסעות רדיפה נרחבים ומאורגנים מאוד.
ממשפט האל לחוקי האינקוויזיטוריה
בסביבות המאה ה -12 החלו להתפתח התפתחויות חשובות שבסופו של דבר הובילו לאופי הנרחב והקשה של ציד מכשפות.
הוחלה שיטת החוק החדשה של האינקוויזיטוריה, ועשו בה שימוש בהתחלה על ידי בתי משפט כנסייתיים אך לאחר מכן גם על ידי בתי משפט חילוניים.
אם בעבר, כדי לקבוע אם אדם חף מפשע או אשם, היה צריך שהקורבן יאשים מישהו באופן רשמי, והתקבלו הליכים כמו משפט על ידי דו-קרב או משפט האל (שיטה בה מסתמכים על הופעת סימן כלשהו, שיצביע על האשמים האמיתיים), כעת בהליך החדש, הכנסייה היתה הסמכות העליונה האחראית על העמדתם לדין של ה”פושעים”.
השופטים גם יכלו לנהל חקירות אודות המקרים המובאים אליהם. בנוסף, על פי התהליך החדש, שופט כנסייתי כבר לא נדרש שהקורבן יאשים חשוד באופן רשמי. במקום זאת, בית משפט כנסייתי יכול לפתוח חקירה מרצונו, לזמן ולחקור עדים מיוזמתו.
בשלב הזה, עדיין היד של הרשויות עדיין רכה יחסית במשפטי כישוף. (זה משתנה במאה ה15)
משפטים היו נדירים יחסית, והעונשים של אלה שנמצאו אשמים, היו לבטל את חטאיהם בפומבי, לצום, או להציע מנחות כמו נרות במסה הנוצרית.
למעשה, נראה כי, ברוב המקרים, אנשי דת בכירים היו נוקטים בפעולה רק אם הקסם נקשר לעבירות אחרות.
אנחנו יודעים למשל שבמנזר סלבי ביורקשייר, נזירים רבים נמצאו עוסקים בכישוף והם הורחקו מהמנזר. בזה הסתכם עונשם.
הרנסנס של המאה ה12
כחלק ממה שמכונה “הרנסנס של המאה ה -12”, ההתחדשות הכללית של חיי הרוח באירופה, טקסטים יווניים ורומיים, טקסטים בעברית וערבית קלאסיים התגלו מחדש והחלו להסתובב בקרב משכילים, באליטות.
בין הטקסטים הללו נכתבו חיבורים על אומנויות קסם, כולל אסטרולוגיה ואלכימיה, וגם דיונים על צורות קסם וניבוי המתבצע באמצעות קריאה לרוחות, אלוהויות או שדים.
עד עתה, חתך רחב של האוכלוסייה השתמש בסוגי קסמים פשוטים יותר וזמינים, אך הרנסנס של המאה ה12 הביא להתעסקויות של צורות קסם כמו זימון מלאכים או שדים. הטקסים היו מסובכים יותר וכללו דיגארמות וציורים.
טקסים אלה היו ארוכים ומורכבים מכדי לשנן אותם, ולכן המתרגלים נאלצו ללמוד אותם מספרים שרובם נכתבו בלטינית.
מסיבה זו כנראה סוג הקסם הזה הוגבל בעיקר למשכילים (כולל כמרים ורופאים. כן… המוסר הכפול) שחשו את עצמם כאליטה שאפשר לסמוך עליהם עם ידע רב עוצמה: “אתה לא צריך לגלות את סודותיך בפני אישה, ילד, אידיוט או שיכור”, הזהיר טקסט אחד.
בתחילת 1300, הכישוף יצר דאגה עמוקה ביותר בכנסייה. האפיפיור יוחנן ה-22, שמלך משנת 1316 עד 1334, היה מודאג עמוקות מהאיום שנשקף לנצרות מאלו שעסקו בכישוף.
הוא הורה לאינקוויזיטורים של האפיפיור לנקוט בפעולות נגד הפשע הזה, והוא גזר עונש אוטומטי של נידוי נגד כל מי שעסק בפעילויות כאלה.
עד המאה ה -14 התיאולוג והאינקוויזיטור ניקולאו איימריק יצר טיעון תיאולוגי ומשפטי, לפיו כל כישוף הינו כפירה, ובהכרח היה כרוך בסגידה לשדים.
הרשויות הנוצריות נצמדו בנחישות לתפיסה שכמעט כל צורות הקסם צריכות לערב ישויות דמוניות, וזאת בניגוד לתפילה או ברכה לגיטימית, שבהם הכנסייה השתמשה בכוח אלוקי.
נקודת מפנה- Malleus malefic arum, או פטיש של מכשפות
שנת 1430 היו נקודת מפנה קריטית. מועצת הכנסייה הגדולה של באזל כתבה חיבורים אודות הכישוף והמכשפות ככת שטנית מאורגנת שקשרה קשר נגד הנצרות.
המועצה שימשה כחיקוי ואנשי דת מרחבי אירופה הגיעו לבאזל להשתתף במועצה, ולקחו איתם את הרעיונות של הכנסייה הגדולה.
תקופה זו הגיעה לשיאה בפרסום המדריך המפורסם ביותר לציד מכשפות מימי הביניים, Malleus malefic arum, או פטיש של מכשפות, שנכתב על ידי האינקוויזיטור הדומיניקני היינריך קרמר והודפס לראשונה בשנת 1487.
מדריך זה היה פופולרי מאוד, הופץ באופן נרחב, והודפס פעמים רבות. מכאן ואילך הדרך היתה פתוחה לציד נרחב ושיטתי של מכשפות.
הדימוי של מכשפה כאשה זקנה, כפופה, מכוערת, לובשת שחורים – התפתחה כחלק מרצונה של הכנסיה לגרום לסלידה ולשנאה כלפי הכישוף. הכנסיה קישרה את הכישוף גם עם כפירה באל וכפירה במצוות הכנסיה. זו היתה דרך לרדוף את מי שלא פעל על פי עמדתה של הכנסיה. ברגע שהעוסקים בכישוף הוגדרו כקבוצה שיש להוקיע אותה, ניתן היה לרדוף אותם, ולהביאם לחקירות האינקויזיציה לעונשם הקשה.
בימי הביניים המאוחרים היו משפטי מכשפות ראשונים, ותקופת ציד המכשפות החשוכה לא התרחשה בימי הביניים האפלים, אלא דווקא בעת החדשה, זו שאנו נמצאים בה היום, שהחלה בשנת 1492 ונמשכת עד ימינו.
