[היסטוריה של הכישוף]
מיסטיקה ומאגיה ביהדות והשפעות על הנצרות
אחד הפנים היותר מוכרים של המיסטיקה היהודית היא הקבלה, אולם המאגיה היהודית רחבה הרבה יותר.
הכוחות הרוחניים המרכזיים שעיצבו את המיסטיקה היהודית הם ההלכה, האגדה, התפילה והפילוסופיה היהודית.
הסימבוליקה המיסטית רואה בתורה ביטוי לכוחות האלוהות, כפי שהם מתבטאים בסיפורי התנ”ך.
בריאת העולם, עקידת יצחק, יציאת מצריים, הר סיני ועוד- הם כולם בעלי סימבוליקה עמוקה ורבת משמעות.
כל תפילה היא כוונה בעלת יסוד מאגי מסוים, כל תפילה היא קוד.
שמואל אבא הורודצקי, חוקר החסידות הומיסטיקה היהודית אמר כי “המסתורין העברי עתיק הוא כעם ישראל…תמיד היה המסתורין קשור ומחובר עמו… המסתורין פתח לפניו את השמים ושמי-השמים ואת העולמות העליונים”
לספרי התנ”ך ישנם ספרים חיצוניים, שלא נכללו בהם, כנראה עקב המרכיב המיסטי של רובם, ומכיוון שהם מביאים ראייה אחרת לסיפורי התנ”ך. מוצאים בהם דרכי אמונה שונים מאלה שעולים בתנ”ך, והם מתארים אמונות ומעשיות עממיות הקשורות בשדים, רוחות ומעשי כשפים.
הספרים החיצוניים
הספרים החיצוניים נכתבו בעברית, יוונית או ארמית במקביל לתקופת התנ”ך, ורובם השתמרו רק בתרגומים שנעשו להם ולא בשפת המקור.
הספרים החיצוניים הם ספרים שנשארו חיצוניים לתנ”ך ולא נכללו בו מתוך כוונת העורכים.
הספרים החיצוניים אומצו על-ידי הנצרות ונתקבלו כחלק מכתבי הקודש בכנסיות הנוצריות – בכנסיה החבשית, הארמנית, הסורית, היוונית ואחרות.
רשימה חלקית של הספרים החיצוניים:
- ספר אדם וחווה המתאר את גירושם מגן עדן
- ספר היובלים- עניינו במלאכים, הקרבת קורבנות, קטורות. מדבר על בני אור ובני חושך
- ספר חנוך- מסעות חנוך בממלכות שמיימיות עם מלאכים, סודות תופעות הטבע
- ספר טוביה- כיצד הביס טוביה את השד אשמדאי
- עליית משה- ספר נבואות בשמו של משה
- ספרים נוספים: צוואות השבטים, צוואת אברהם, יוסף ואסנת, מזמורי שלמה ועוד...
רבי עקיבא במשנה במסכת סנהדרין פוסק כי “הקורא בספרים החיצוניים אין לו חלק לעולם הבא”.
האיום של רבי עקיבא גרם לכך שבהדרגה נעלמו החיבורים המקוריים ונשמרו רק תרגומים, ועם זאת השפעתם על היהדות ועל הנצרות היא עצומה.
הנוצרים תרגמו את הספרים החיצוניים ללשונות הכנסיות השונות, והעבירו אותם עיבוד והתאמה לנצרות, אך גם מבעד להתאמות ולשינויים לא ניתן לפספס את המקור העברי היהודי.
יש כאן בבירור זליגה ממקורות מיסטיים יהודיים אל הנצרות.
הפער הגדול ביותר בין התנ”ך לתפיסה השונה של האלוהות והמלאכים כפי שמוצגת בספרים החיצוניים, הוא בספר חנוך שהוא אולי הספר המיסטי ביותר מהספרים החיצוניים.
קצת על ספר חנוך
למעשה יש 3 ספרי חנוך:
ספר ראשון- חנוך החבשי
ספר שני- רזי חנוך או חנוך הסלאבי
ספר שלישי – ספר היכלות או ההתגלות של מטטרון
ספר חנוך הראשון נכתב סביב המאה ה3 לפנה”ס.
חנוך, דור שביעי לאדם, הראשון שנלקח אל האלוהים ועלה השמיימה. “ואיננו כי לקח אותו האלוהים” (בראשית ה’) חנוך נעלם בגיל 365. לא מת כמו שאר הדמויות עליהם מסופר. זו התזכורת היחידה שיש לנו בתנ”ך על דמות ושמה חנוך.
אך בספר החיצוני חנוך א’- הרפתקאות גדולות עוברות על חנוך. חנוך יוצא לסיורים בשמיים, רואה את 7 הרקיעים, את התפקיד של כל מלאך, רואה את כסא הכבוד, שערי שמיים, עץ החיים ועץ הדעת, את השמש הירח והכוכבים, הברקים והרוחות, את כל כוחות הטבע, את גן העדן והגיהנום- ושניהם שוכנים ברקיע השלישי. בסופו של דבר חנוך מגיע לאלוהים שמגלה לו את סודות הבריאה וכיצד ברא את העולם.
ספר חנוך, והספרים החיצוניים בכלל מראים תמונה שיש בה פער עצום בין האלוהות שבתנ”ך, לאלוהות שבספרים החיצונים.
כאמור, ספר זה הוצא מהיהדות ואף דאגו “להעלים” אותו. המקור שלו בארמית אבד, ונותרו רק תרגומים שלו.
בתחילה נוצרים קיבלו את ספר חנוך וישו אף לימד חלקים מספר חנוך, אבל לאחר מכן גם הנוצרים התכחשו לו.
כיום רק הכנסיות הנוצריות האורתודוכסיות באתיופיה ואריתריאה מכירות בו.
למרות ההתכחשות לספרים אלו, הן של היהדות והן של הנצרות, ספר חנוך נחשב לאחד החיבורים החשובים שהשפיעו על התרבות היהודית והנוצרית, כמו הסברים של תופעות טבע, של גן עדן וגיהנום, תפקידי המלאכים וכו .
השטן ולילית- השפעות הדדיות של המיסטיקה היהודית והנוצרית
השטן מופיע לראשונה בתנ”ך כ”מכשול” (במדבר פרק כב’). בספר תהלים, דוד מתייחס לשטן כאויב אנושי, ובהמשך בספר איוב הוא מלאך מקטרג שעושה שליחויות “שחורות” למען אלוהים.
אם כן, בתנ”ך הוא מופיע כמלאך הפועל למרותו של אלוהים (אחת מהשליחויות שלו היתה לעכב את עשו על מנת שיעקב יקבל את הברכות).
בספרות חז”ל הוא נקרא סמאל, והוא מלאך מאשים ומשמיד (מלאך הממונה על המוות).
ישנם מקורות הטוענים כי סמאל בתחפושת נחש הוא זה שפיתה את חוה.
בנצרות הוא נקרא “לוציפר” וכאן הוא דמות המורדת באל, והוא שורש כל רע.
הקבלה בימי הביניים כבר חידדה את דמות ה’שטן’ כדמות עצמאית החותרת כנגד האל, ובכך באה לידי ביטוי ההשפעה הנוצרית.
לילית (שהיתה גם אשתו הראשונה של אדם) היא בת זוגתו וביחד הם ילדו שדים.
בבראשית רבה, סמאל ולילית הם ראשי השדים.
מהיהדות לילית נדדה לנצרות ולאיסלם.
בכתובים של היהדות, מעולם לא היה השטן מושג ברור ונפרד. השטן- כצורת רשע עיקרית הפועלת נגד האל, התפתח רק בנצרות.
כנראה שלילית של היהדות, נלקחה ממיתוסים של התרבות המוסופותמית, שם היא מכונה ליליתו.
בנצרות, לילית מסמלת מיניות אפלה, שמאוד התאימה לתכני הנצרות של ימי הביניים, לפיהן מכשפות מקיימות יחסי מין עם השטן ועם שדים.
השטן ולילית עברו התפתחויות בתרבויות שונות ועברו הפרייה הדדית, אולם בענייני מלאכים, הכיוון הוא חד כיווני. הנצרות המיסטית משתמשת בשמותיהם של המלאכים מהיהדות לצורך השבעות וקמעות ע”פ המתכונת המקובלת בקבלה.
המיתוס המפורסם ביותר הקשור בלילית מקורו במדרש אלפא ביתא דבן סירא. המדרש מספר שלילית מאסה באדם שהיתה נשואה לו, וברחה לים סוף, שם חברה לאשמדאי מלך השדים, וילדה לו שדים.
אדם התלונן לפני אלוהים שאשתו נעלמה, ואלוהים שלח 3 מלאכים- סנוי, סנסנוי, וסמנגלף להחזיר אותה, אך לא להכריחה לחזור אם אינה רוצה בכך.
המלאכים מצאו את לילית ובקשו ממנה לחזור איתם. לילית ענתה כי ילדה לאשמדאי שדים ואינה יכולה לחזור לבעלה לאחר שבגדה בו, ושאלוהים ברא אותה כדי להרוג תינוקות בנים עד גיל 8 ימים ותינוקות בנות עד גיל 12 יום.
המלאכים השביעו אותה שלא תגע בתינוקות אם תראה אותם במקום מגוריהם ( מכאן האמונה שאין לצאת החוצה עם תינוקות רכים) או אם תראה קמע ובו כתובים שמותיהם שלהם (של 3 המלאכים)
זהו קמע לידה ובו כתובים שמותיהם של המלאכים- סנוי, סנסנוי וסמנגלף.
“חוץ לילית”- הכוונה לילית נשארת בחוץ.
נעשה שימוש גם בקערות לחש כנגד לילית.
בתמונה- קערת לחש כנגד לילית. במרכזן של קערות רבות יש ציור מעוות, כנראה במכוון, על מנת להציג את הדמות באופן פגום ושטוח.
ספרות יהודית מאגית
ספר היצירה שיש מייחסים אותנו לאברהם אבינו, נחשב לבעל ההשפעה הגדולה ביותר על הספרות המיסטית היהודית ולא רק היהודית. הספר מדבר על הספירות וכוח האותיות.
האותיות וצירופיהן והכוח הטמון בהם הם החלק המחבר את המיסטיקה הקדומה עם המאגיה.
ספרות יהודית מאגית נוספת היא חרב משה העוסק בנוסחאות, כשפים ושמות סודיים למטרות שונות.
ספר הרזים המציג שימוש מאגי בשיקויים, מרקחות והשבעות באמצעות הסודות העליונים. הבדלה דרבי עקיבא הכולל השבעות נגד מזיקים ושדים.
ספר רזא רבא שהינו ספר כישוף. רזיאל המלאך דן בתהליך המאגי של הבריאה. ספר המלכות עוסק בצירופי אותיות כדרך שימושית לכישוף.
ספרות זו השפיעה על הנצרות, אך גם הושפעה בעצמה מהספרות המאגית היוונית והמצרית.
שדים
במסורת היהודית יש מגוון דעות לגבי קיומם של שדים.
המקרא ממעט להזכיר אותם ובכלל את קיומן של ישויות על טבעיות, עם זאת המילה “שעירים” המוזכרת במקרא פעמים רבות, יש לה משמעות הדומה לשדים. על פי פרשונויות שונות השדים היו דומים לעיזים שעירות.
הרמב”ם לא הכיר בקיומם של שדים וכך גם ההגות הפילוסופית היהודית של ימי הביניים, אולם בתלמוד מוזכרים שדים ויצורים מזיקים פעמים רבות ואף מסופר כי שלמה המלך התייעץ איתם, מה שמחזק את הסברה כי יש 2 סוגים של שדים:
1. השדים כשליחם של השטן,
2. השדים כבעלי ישות עצמאית היכולה גם לבוא לעזרתך, אם תתן להם משהו בתמורה.
גירוש שדים מצוין בספר טוביה (אחד הספרים החיצוניים), גם במגילות קומרארן נמצאו תפילות להרחקת שדים, בתלמוד ובמדרשים מסופר כי רבי חנינא בן דוסא, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי איש ציתור, עסקו בגירוש שדים.
בנצרות המוקדמת סברו כי השדים הם מלאכים שכשלו, וירדו ממעמדם (כמו גם לוציפר, המלאך הנופל).
כך או אחרת, טקסי גירוש שדים נוצריים הושפעו מהשבעות היהודיות ואמירת שמות קודש ושמות מלאכים.
באיזשהו שלב החלה הפרדה בין שדים זכרים לשדים נקבות, ולא ברור אם זו הנצרות או היהדות שהביאו לידי כך.
בימי הביניים הנשים נחשבו כחלשות ובעלות דמיון מפותח, מה שמאפשר לשדים להשפיע על הנשים בקלות. נוסיף על כך שנשים נחשבו לנושאות כוח רע או כוחות טומאה (כמו הדם הנשי, המיתוס של לילית העוגבנית) והנה- נשים הופכות למכשפות, או לכאלו שעובדות את השטן.
השבעות כנגד שדים
ההשבעות, הן מעין תפילות בעלות תוכן, מבנה ולשון מיוחדים. בחלק מההשבעות כלולים פסוקי מקרא, ציטטות מהמשנה והתלמוד, והספרות המיסטית הקדומה (כמו ספרות ההיכלות).
שמות רבים כתובים בנוסחה המאגית: השמות של אלו שעליהם נועדה הקערה להגן, הכינויים שלהם, שמות השדים המטרידים אותם (שידין, דיוין, פגיעין, סטנין, אישתר, לילית), שמות של מהויות מסייעות ומלאכים, חלק מוכרים יותר חלקם פחות, שמות של דמויות תנ״כיות כמו משה, שלמה המלך, אליהו הנביא, אסתר, ושמות של רבנים בעלי הילה מאגית כמו חנינה בן דוסא ויהושע בן פרחיה.
במספר קטן של קערות השבעה, ניתן למצוא את שמו של הסופר שהכין את הקערה, ו…לרוב הסופר היא סופרת.
“היום מכל יום, שנה ודור עולם, אני כומיש בת מחלפתא מעזיבה ופוטרת ומגרשת אותך, את לילית, לילית מהמדבר הלוכדת והחוטפת…”
בענייני גירוש שדים נעשו לחשים והשבעות ביהדות, ובמאגיה הפגאנית בנוסף לאלו היה גם הקרבת קורבנות ונסכים (מזיגת משקה אלכוהלי כמנחה לאלים). גם ביהדות היתה הקרבת קורבנות ונסכים אך לא בהקשר של כשפים.
