היום 11.11.
רבים רואים בו יום שער (המספר 11 מסמל מודעות ערה וחיבור בין העולם הגשמי לעולם הרוחני).

אני מבקשת להתבונן בתאריך הזה אחרת.

ב-11 בנובמבר 1918, בשעה 11 בבוקר, מלחמת העולם הראשונה הסתיימה .
השעה ה-11, ביום ה-11, בחודש ה-11. לפני 108 שנים בדיוק.
המלחמה הזו ערערה את יסודות העולם. אחריה כבר אי אפשר היה לחזור למה שהיה, והאנושות נאלצה לשאול שאלות חדשות על פיוס, על תקווה, ועל מה שמחבר בין בני אדם.

גם אנחנו חיות היום בתקופה של זעזוע, ושל תודעה שמתעוררת מתוכו.
שער לא נפתח רק דרך כוונות יפות. לפעמים הוא נפתח דווקא מתוך הכאב, כשאנחנו מסכימות ללמוד ממנו.

דרך העדשה של הנדסת הרוח (תקשור שדות מידע), זה מה שעלה:
בתפיסה רוחנית פופולרית רואים בשער הזדמנות "לבקש מהיקום".
בהנדסת הרוח, שער הוא קריסה של שיווי משקל ישן.
עם סיום מלחהע ה1, "השער" נפתח כי המערכת הישנה הגיעה לרוויה טוטאלית של הרס.
החומר והעצבים לא יכלו להכיל יותר את האש.

שער אמיתי בחיים נפתח כשמגיעים לנקודת "אי אפשר להמשיך ככה יותר".
זה לא רגע נוצץ. זה רגע של הפסקת אש פנימית.
ב-11.11.1918 בשעה 11:00 קראו לזה שביתת נשק/הפסקת אש, לא שלום.

שלום הוא בנייה אקטיבית של מבנה חדש.
שביתת נשק היא השלב הקריטי שקודם לו: ההחלטה לנצור את הנשק.
ברמה הפנימית, רוב האנשים מנהלים מלחמת עולם ראשונה בתוך עצמם: מלחמת התשה, שוחות של ביקורת עצמית, גז רעיל של אשמה וקרבות פנימיים יומיומיים.

ה-11.11 בהקשר הזה הוא הזמנה לשביתת נשק פנימית. לא לפתור מיד את כל הקונפליקטים, אלא להפסיק לירות. 
להניח את כלי הנשק מול עצמך ומול הקרובים אלייך.

רק כשהתותחים הפנימיים שותקים, אפשר להתחיל לשמוע מה באמת מבקש להיבנות כאן.
זהו המרחב היחיד שבו תודעה חדשה יכולה בכלל לנבוט.

אפשר גם להסתכל על הגיאומטריה של 11:11 כשני עמודים עם מרחב ביניהם.
שני זוגות של עמודים מקבילים. כמו עמודי שער במקדש,  יכין ובועז,  יום ולילה,  רוח וחומר.

כדי ששער יתקיים,  שני העמודים חייבים לעמוד ביציבות מבלי להתמזג ומבלי להילחם זה בזה.
וזהו הבסיס לאחדות ולא אחידות שכל כך חסר כאן.