אנחנו חיים בתוך רעש שלא היה כאן אף פעם.
אפשר לראות את זה בכמות המידע שאנחנו חיים בתוכו. מעולם לא היה לנו כל כך הרבה מידע נגיש, וכל כך מעט ודאות לגבי מה ממנו נכון.

פעם היו כמה מקורות מרכזיים שדרכם קיבלנו את תמונת העולם שלנו.
ממשלות, מוסדות, דתות, כלי תקשורת, מומחים. הם החזיקו בידע והם גם קבעו מה נכון, מה חשוב ומה ראוי שנדע.

היום הכוח מתפזר דרך רשתות. אבל אני לא בטוחה שזה בהכרח הופך אותנו לחופשיים יותר כי במקום הסמכות הישנה אנחנו מוסרים את הכוח לסמכות חדשה. למשפיענים, לקבוצה שאנחנו שייכים אליה. לאלגוריתם. למורים רוחניים.

היום כל אחד מאיתנו חי בתוך זרם אחר לגמרי של מידע.
האלגוריתם שלי מראה לי עולם אחד, ולך עולם אחר. שני אנשים יכולים לחיות באותה מדינה, אפילו באותו רחוב, ולהיות משוכנעים שהם חיים בשתי מציאויות שונות, וכל אחד מהם יקבל שוב ושוב מידע שיחזק את תמונת העולם שכבר נוצרה אצלו.

גם התקשורת עצמה נעשית מהירה יותר. החיצונית וגם הפנימית. משהו קורה בצד אחד של העולם, ובתוך דקות כולנו רואים אותו, מגיבים אליו ומושפעים ממנו. מיד גם מרגישים צורך להגיב.

לתוך כל זה נכנסת גם הבינה המלאכותית. היא יכולה לכתוב, להסביר, לנתח, ליצור תמונות וסרטונים, לענות בביטחון גם כשהתשובה שלה לא בהכרח נכונה. וככל שהיכולות האלה משתפרות, נעשה יותר ויותר קשה לדעת מה נוצר על ידי אדם, מה על ידי מכונה, מה מבוסס על עובדות ומה רק נראה ונשמע מאוד משכנע.

כל אלה הם רק חלק ממשהו רחב יותר שקורה.
אנחנו נעשים פתוחים ליותר. ליותר מידע, יותר קולות, יותר השפעות, יותר אפשרויות. אבל גם ליותר דברים שאנחנו קולטים ומרגישים ולא תמיד יודעים מאיפה הגיעו. מחשבות, רגשות, תחושות, מסרים…

ופה בעיניי נמצא אחד האתגרים הגדולים של התקופה שאנחנו נכנסים אליה.

אחד הדברים שהתקופה הזאת דורשת מאיתנו הוא לפתח בתוכנו יכולת הבחנה. כי לא כל דבר שאני מרגישה הוא בהכרח אמת. לא כל מחשבה שעוברת דרכי היא בהכרח שלי. ולא כל דבר שמפעיל אותי בעוצמה הוא הוכחה לזה שהדבר נכון.
יכולת ההבחנה היא בעיניי אחת היכולות האנרגטיות החשובות שנצטרך לפתח בשנים הקרובות.

ויכולת הבחנה דורשת מאיתנו להחזיק יותר סמכות פנימית. אובדן האמון בסמכות חיצונית לא הופך אותנו אוטומטית לבעלי סמכות פנימית.

אפשר להפסיק להאמין לממסד ולמסור את הסמכות למורה רוחני. אפשר להפסיק להאמין לתקשורת ולהאמין לכל אדם שמדבר בביטחון ברשת. ואפשר גם להחליט שכל מה שאני מרגישה הוא אמת רק כי הוא הגיע מתוכי. (ממה את באמת ניזונה?)

אף אחד מאלה אינו סמכות פנימית.

סמכות פנימית לא אומרת שאני תמיד יודעת. היא גם לא אומרת שאני תמיד צודקת.

היא מאפשרת לי להקשיב בלי להפוך כל תחושה לאמת. להרגיש מה קורה בשדה שסביבי בלי להיבלע בתוכו. להיות גמישה מספיק כדי לשנות את דעתי כשמגיע מידע חדש. ובעיקר, להיות מסוגלת לומר: אני עדיין לא יודעת ולהישאר שם רגע.

ככל שהעולם נעשה פתוח, מהיר ורועש יותר, לא נוכל להישען רק על מה שמגיע אלינו מבחוץ, וגם לא לקבל אוטומטית כל מה שעולה מתוכנו. נצטרך לפתח בתוכנו מקום שיודע להקשיב, לבדוק, להרגיש ולבחור. מקום שלא ממהר למסור את הסמכות שלו, לא לאחרים וגם לא לכל קול שעובר בתוכנו. כי בתוך כל מה שעוד עומד להשתנות, יכולת ההבחנה והסמכות הפנימית שלנו הן כנראה חלק מהכלים החשובים ביותר שנצטרך.