אל: אל עליון, אל פנימי- מה נשאר מהאב הקדום?
את סדרת המאמרים על אלוהויות המזרח התיכון הקדום פתחתי בשתי נשים נשכחות אך אדירות: עשתרת ואשרה.
כעת, הגיע תורו של מי ששמו מוכר לכולנו – אל.
אבל מה אנחנו באמת יודעות עליו?
מאחורי השם הפשוט והכל כך טעון הזה מסתתרת דמות עדינה, שקטה, שונה לגמרי מהתדמית המאוחרת שדבקה בו.
זה סיפור על אלוהות רכה שנשאה את העולם, ואז נדחקה, נשכחה, ואולי… הוסבה לדבר אחר לגמרי.
מי היה אל?
אל הוא הדמות המרכזית בפנתיאון הכנעני, נחשב לאביהם של האלים ולשליט השמים. הוא מופיע בטקסטים עתיקים כפטריארך קדום- בורא, שופט, ולעיתים גם כמלך שמחזיק את הסדר. שלא כמו בעל, שנכנס לזירה מאוחר יותר כלוחם צעיר ודינמי, אל מייצג עוצמה שקטה, סמכות אבהית ויציבות.
במקורות השונים הוא מכונה בשמות כמו "אל עליון", "אל הדד" ולעיתים מתערבבים תיאורים שלו עם דמויות אחרות, בעיקר כאשר עמים שכנים מאמצים את שמו אך טוענים בו תכונות אחרות. חשוב לזכור שבשלב מסוים, "אל" הפך לשם גנרי לאלוהות בשפות שמיות, כך שהתמונה אינה תמיד חדה.
לרוב כאשר מופיע השם "אל הדד", מדובר במיזוג של שתי ישויות או בתהליך שבו מאפיינים של אל אחד נטמעים באל אחר. כנראה ששם זה שימש בתקופה מסוימת כדי לאחד בין שתי מסורות פולחניות- זו של אל הבורא (אל) וזו של אל הסערה שלעיתים מזוהה עם בעל (הדד).
העולם המיתי של אל משתקף בטקסטים מאוגרית (המאה ה־14-13 לפנה"ס), שם הוא מתואר כזקן היושב על כסאו בפסגת ההר, מוקף במועצת אלים. למרות היותו השליט העליון, הוא אינו לוחם ואינו נוטל חלק ישיר בקרבות, אלא מתפקד כמנהיג רוחני, בורא חיים, ודן בצדק.
האב שלא שולט
כשהתודעה שלנו שומעת את המילה "אב", היא לרוב מתחברת לדימויים של סמכות, כוח, חוקים, גבולות. אבל דמותו של אל, אב האלים הכנעני, מזמינה אותנו להיזכר באפשרות אחרת, קדומה בהרבה, רכה בהרבה, של אבהות.
אל אינו לוחם. הוא לא אל מלחמה, לא סערה, לא כובש ולא כופה. תפקידו בבריאה איננו להיאבק או לשלוט, אלא להחזיק את השדה. הוא נסוג ברגעים מסוימים כדי לתת מקום לאחרים לפעול, אבל זו נסיגה שאינה חולשה, אלא חלק מהיכולת שלו להחזיק את המרקם כולו.
האבהות שהוא מגלם היא לא נוכחות שבולעת את כל מה שסביבה, אלא שדה שמאפשר לאחרים לצמוח בו. זהו אב שמעגן, לא שולט. שמביט, לא שופט. ששומר את התדר של הבריאה, לא בכוח, אלא בהתמדה.
ואולי בכך טמונה הגדולה שלו. דווקא הוויתור על מאבק ועל שליטה, היא שמחזירה אותו למקום העמוק ביותר של עצמה פנימית. הוא לא אב במובן המוכר לנו כיום- אלא זיכרון של תודעה שבה הגבריות לא איימה על העולם, אלא החזיקה אותו.
אל כראש משפחה מיתית
בטקסטים האוגריתיים הקדומים, אל מופיע גם כאב ממשי של שושלת אלוהית. הוא בן זוגה של אשרה, הנחשבת לאאם האלים, וממנה נולדו אלים רבים, ובהם בעל, ים, מות ואחרים.
אל אינו שליט כוחני על ילדיו, אלא יותר דמות אבהית חובקת. הוא משמש כבורר, יועץ, ולעיתים גם כמתבונן מהצד. הוא אינו נלחם, אך משמש מקור של חוכמה, יציבות ובית.
כשבעל, בנו, תופס את מרכז הבמה, כדמות צעירה, סוערת ולוחמנית, אל מתחיל להיסוג. ככל שהתודעה התרבותית נעה אל עבר היררכיה גברית לוחמת, דמותו של אל כאב מזין וכמחזיק שדה נדחקה לשוליים.
בתנ"ך כבר אין לו משפחה. אין זכר לאשרה, אין המשכיות אלוהית. האל המקראי עומד לבדו, מתוך תפיסת שליטה מוחלטת .
כשהמשפחה של אל נעלמת, גם פניו משתנים. מאלוהות רכה, מקושרת, שזורה בתוך שושלת, לאל נישא, בודד, ששולט מלמעלה. ותכונותיו כבר דומות יותר לאלו של בעל מאשר לשלו במקור.
ההתרחקות של אל וההדחקה שלו
בשלב מסוים בהיסטוריה המיתולוגית של המרחב השמי, משהו השתנה. אל- הדמות האבהית, היציבה, הלא מתערבת, נדחק בהדרגה הצידה. אל אחר תפס את מקומו ועולה בכוח למרכז הבמה- בעל, אל הסערה והגשם. אל דינמי לוחם, נוכח וכובש.
אם אל מייצג אבהות מופנמת, נוכחות שקטה, שדה שמאפשר, בעל מגלם את ההפך הגמור: פרץ של כוח, שליטה על הטבע, מאבק מתמיד בנחשי התהום, דחף לתפוס, לנצח, לחדור. המעבר הזה לא היה רק שינוי מיתולוגי, אלא שיקוף של שינוי תודעתי עמוק: מחברות שקטה עם העולם החי, לעמדה ששואפת למשול בו.
אל לא נעלם מיד, אך דמותו הלכה והתרחקה. והוא לא נלחם על מקומו. לא דרש את אור הזרקורים. כמו אבות שקטים רבים, הוא פשוט נעלם מתודעת הדור הבא. ובעל- צעיר, כריזמטי, סוער, מילא את החלל.
יש כאן תזוזה תודעתית עמוקה מהזנה פנימית לשליטה חיצונית, מהרמוניה עם האדמה לניסיון לרכב עליה. התרבות אימצה מודל חדש לגבריות בדמותו של בעל.
בתנ"ך מופיע השם "אל" לא מעט. לעיתים כ"אל עליון", לעיתים פשוט כ"האל". אבל דמותו בתנ"ך שונה מאוד מהאל השמי הקדום שהיה מוכר באלף השני לפנה"ס. כבר לא ישות מיתית עם אופי, סיפור ומשפחה, אלא דימוי מרוחק, בלתי־מוגדר.
המעבר מדמות מזינה, שקטה ונוכחת, לדמות חיצונית, מחוקקת ובוררת, סימנה שינוי עומק בתודעה האנושית, ואחת התחנות המשמעותיות בשינוי התודעתי הזה הייתה כניסתו של אל לתוך הסיפור המקראי כזהות שהופכת ל"אלוהים" של עם ישראל. אך דמותו שם כבר שונה מאוד. הוא הופך לאל עליון שמצווה, כועס, דורש נאמנות בלעדית, ולעיתים גם מעניש.
לקחו את דמותו המרוככת של אל, מיזגו אותה עם תכונותיו הסוערות והכוחניות של בעל, ויצרו ישות חדשה: גברית, עליונה, נפרדת מהעולם, שדורשת שליטה וסדר.
בעיניים רוחניות, אפשר לראות כאן תהליך שבו האל שוכן בתוך (אימננטי) מוחלף באל שמצווה מבחוץ (טרנסצנדנטי). במקום אל שמזין את הבריאה מבפנים, מתוך השדה, מתוך החיבור, מתקבעת דמות של אב עליון, מרוחק, שדורש ציות ומציב חוקים. דמות שהיא גברית שליטה במובנים העמוקים ביותר שלה.
כמו שאנחנו רואות, ההדרה והשכחה אינה נוגעת רק לאלות (אשרה לדוגמא) אלא גם לאלים שפעלו ממקום שקט, יציב ומכיל. גם הגבריות הרכה הושכחה, כדי לפנות מקום לגבריות של עוצמה חיצונית ושל שליטה.
חזרה אל דמות האב החכמה
בתוך התודעה הרוחנית של ימינו, קיימת כמיהה מחודשת לדמות אב שאינה שופטת או מצווה, אלא פשוט נמצאת. לא דמות סמכותית שמובילה אותנו, אלא עוגן פנימי שמייצב ומרכך.
הנוכחות הזו מאפשרת לנו לפגוש את הגבריות כמרחב שמחזיק ולא כופה. שמייצב ולא משתלט. שלא חייב "לקחת מקום" על חשבון מישהו או משהו אחר.
דמותו של אל, במובן הזה, חוזרת מתוך התודעה הקולקטיבית כסוג של ריפוי. תיקון לדימוי גברי שנשען רק על כוח, נפרדות ושליטה.
והיא מזכירה שגם רוך גברי הודר לאורך הדורות, לא רק הדמויות הנשיות הושכחו, אלא גם האפשרות לאב שהוא מכיל, תומך, ומזין את החיים בשקט.
