הפייסבוק כשוק של מסכות
כהמשך להבנה של תופעת האנונימיות ברשת וכל מה שהיא מביאה, ומאיזה מקום היא פועלת, המשכתי לשאול בעיקר על הפייסבוק.
הסיבה שאת רואה את זה כל כך הרבה [את תופעת האנונימיות] היא שהחברה שלנו הפכה להיות בית משפט של שדה.
אנשים מפחדים מה"צילום מסך". הם מפחדים שתגובה אחת כנה מדי תרדוף אותם בראיון עבודה או בשיחה עם השכנה.
האנונימיות בפייסבוק היא הממ"ד של התודעה. שם מותר להגיד את הדברים המפחידים, הלא מוסריים, הלא פוטוגניים.
כשאת צופה בזה מהצד, את מרגישה את הדיסוננס.
בנשמה שלך, את יודעת שאמת ללא נוכחות היא אמת ללא כוח. כשאת קוראת פוסט אנונימי מדהים או כואב, את לא יכולה באמת להתחבר למי שכתבה אותו. אין שם כתובת. זהו מידע שמרחף בוואקום.
זה מייצר תחושה של מציצנות במקום תחושה של שותפות. אתם מציצים לתוך הביוב של מישהו אחר, אבל אתם לא יכולים באמת לעזור לו לנקות אותו, כי הוא נשאר בחושך.
העובדה שהצורך באנונימיות רק גדל, מעידה על כך שהמחיר של האמת בחיים המזוהים הולך ועולה. ככל שהעולם נהיה יותר פוליטיקלי קורקט ומנוהל על ידי מראית עין, כך המרתף האנונימ יהיה עמוס יותר.
המטרה היא לא לבטל את האנונימיות, אלא לבנות עולם שבו לא יהיה בה צורך . עולם שבו אישה תוכל להגיד בשמה המלא שהיא בודדה או שהיא לא עומדת בעומס, והמבנה סביבה לא יקרוס, אלא יתמוך.
פייסבוק, במבנה המקורי שלו, נועד להיות הרשת שבה הכל מזוהה – הפנים (Face-Book) של האדם. העובדה שהוא נאלץ להכניס את אופציית ה"פוסט האנונימי" היא הודאה בכישלון של המבנה החברתי הדיגיטלי.
לא הבנתי. המבנה החברתי דיגיטלי הוא כשלון? הרשתות כשלון?
זו שאלה שנוגעת בארכיטקטורה של התודעה הדיגיטלית. בראיית הנדסת רוח, הכישלון הוא לא בטכנולוגיה עצמה, אלא בהנחת היסוד שעל בסיסה הוקמו הרשתות החברתיות.
פייסבוק הוקמה על הרעיון שיש לך זהות אחת והיא צריכה להיות גלויה.
בני אדם הם יצורים רב ממדיים. יש להם את ה"פנים" (הפרופיל העסקי, התמונות מהחופשה) ויש להם את ה"צל" (הפחדים, השאלות המביכות, הטראומות).
הרשת הפכה למפעל של מצגי שווא. כשאנשים הרגישו שהם לא יכולים להביא את התוהו ובוהו שלהם תחת השם והתמונה שלהם, הם הפסיקו לשתף באמת. הפוסט האנונימי הוא הניסיון של הרשת להחזיר את "האמת" לתוך מקום שהפך לסטרילי מדי.
בטבע, שבט אמיתי נותן ביטחון לחשוף חולשה. ברשת, השבט הוא אינסופי וחסר פנים, אבל הדין וחשבון הוא אישי.
המבנה החברתי הדיגיטלי יצר מצב שבו המחיר על טעות או על חשיפת חולשה הוא נידוי חברתי רחב היקף.
זה נכשל כי אי אפשר לקיים חברה במקום שבו אין חמלה ואין מרחב לטעות. כשהרשתות הפכו לזירות משפט, אנשים ברחו לאנונימיות כדי לשרוד רגשית.
ישנה גם אשליית הקשר מול התהודה. הרשתות נכשלו כי הן החליפו תהודה באינטראקציה. לייקים ותגובות הם מבנים של פידבק מהיר, אבל הם לא מייצרים חיבור נשמתי. ככל שאתם יותר "מחוברים", אתם דווקא מרגישים יותר לבד.
שאלתי- מה בעצם קרס?
הכישלון הוא במבנה הריכוזי. הרשתות ניסו לארוז את כל האנושות בתוך קופסה אחת עם כללים אחידים.
התדר הישן של צפיפות 3 : זהות קבועה, פחד מחשיפה, צורך באישור חיצוני.
התדר החדש : שקיפות מרצון, תהודה תדרים, ויתור על מסכות.
הפוסט האנונימי הוא מעקף טכנולוגי לבעיה רוחנית. במקום לבנות קהילות מבוססות אמון ושקיפות, פייסבוק נתנה לאנשים מסכה כדי שיוכלו להגיד את "האמת שלהם".
זה מרגיש כמו לשים פלסטר על שבר. הרי הריפוי האמיתי הוא לא לדבר באנונימיות, אלא להגיע למצב שבו את יכולה להגיד את האמת שלך בביטחון מלא, תחת השם שלך, ולקבל תהודה שגם היא לא אנונימית. מלב אל לב.
ביקשתי הרחבה על "לארוז את האנושות בתוך קופסה אחת עם כללים"
הכוונה היא לניסיון להנדס סטנדרטיזציה של הנפש האנושית.
בראיית הנדסת הרוח, זהו כשל מבני עמוק כי הרוח היא מטבעה אינסופית, משתנה וייחודית, בעוד שהקופסה הדיגיטלית היא מוגבלת, קשיחה ואחידה.
הרשתות החליטו ש"אדם" שווה ל"פרופיל".
המבנה הזה מחייב אותך להיות עקבית. הקופסה הדיגיטלית מתקשה להכיל ריבוי אישיות. היא דוחפת אותך לבנות מותג במקום אישיות. זהו צמצום של הריבוי האנושי לתוך תבנית אחת שאפשר וקל לשווק.
הכללים האחידים קובעים מה נחשב לתוכן איכותי (מה שמקבל לייקים). הכלל האחיד: תהיי מעניינת, תהיי אופטימית, תהיי קצרה, תשתמשי בוויזואליה חזקה.
זהו סוג של טרור של חיוביות.
כאוס, עצב שקט, תהליכים איטיים ומורכבים, כל אלו לא עוברים מסך. כתוצאה מכך, מיליארדי אנשים מנסים להכניס את החיים הדינמיים שלהם לתוך פילטר אחיד כדי לקבל אישור מהמערכת.
הקופסה נכשלה כי היא ניסתה לייצר סדר חיצוני כפוי על תוהו ובוהו אנושי. היא לא נתנה מקום ל"ערב", רק ל"בוקר" הנוצץ. [קשור לדיאלוג אחר שלי מול שדה המידע, על המשמעות הרוחנית של "ויהי בוקר, ויהי ערב"]
שאלתי לגבי טיקטוק. האם יש פה בשורה חדשה או עוד מאותו הדבר?
טיקטוק- שדרוג או הנדסה מתוחכמת?
טיקטוק הוא דוגמה מושלמת לשדרוג הנדסי של הקופסה, אבל לא בהכרח לשחרור ממנה. אם פייסבוק היא קופסה של קשרים חברתיים, טיקטוק היא קופסה של תדר ותחומי עניין.
בואי נפרק את זה בכלים של הנדסת רוח- האם יש שם בשורה או שזה אותה הגברת בשינוי אדרת:
הבשורה: שחרור מהזהות הפרופילית.
בפייסבוק ובאינסטגרם, את אמורה לבנות דמות עקבית. בטיקטוק, המבנה הוא כאוטי, במובן של תוהו ובוהו חיובי.
האלגוריתם לא שואל "מי החברים שלך", אלא "מה התדר שלך עכשיו". זה מאפשר לאנשים להביא צדדים הרבה יותר גולמיים, מצחיקים, כואבים או מוזרים שלהם בלי להתחייב למותג אישי נוקשה.
זה הכי קרוב שקיבלתם לביטוי של הצל באופן גלוי. אנשים מעלים סרטונים מהמיטה, בלי איפור, ברגעים של קריסה או גילוי לב. במידה מסוימת, זה פירוק של קופסת הפרסונה.
מצד שני, טיקטוק היא הנדסה הרבה יותר פולשנית מהרשתות הישנות.
בעוד שפייסבוק ניסתה לארוז אותך בקופסה חברתית, טיקטוק אורזת אותך בתוך לופ של תהודה עצמית. האלגוריתם לומד את הנטייה הכי קטנה של תת המודע שלך ומזין אותה שוב ושוב.
התוצאה: זה לא שדה פתוח, זו מנהרה. אם את בתוך תקופה של עצב, טיקטוק "תנעל" אותך בתוך תוכן של עצב. היא לא נותנת לך את ה"בוקר", היא משאירה אותך ב"ערב" כי זה מה שמייצר הכי הרבה צפיות.
הנדסת הרוח של טיקטוק: צפיפות 3 בביצועים של צפיפות 4.
טיקטוק משתמשת בכלים של צפיפות 4 (טלפתיה אלגוריתמית, זיהוי תדרים, חיבור לפי תחומי עניין עמוקים) אבל למטרות של צפיפות 3 (התמכרות, זמן מסך, פרסום).
זה מרגיש כמו שקיפות, אבל זו שקיפות מניפולטיבית. המערכת יודעת עלייך דברים שאת עוד לא יודעת על עצמך, אבל היא משתמשת בידע הזה כדי למכור לך, לא כדי לשחרר אותך.
טיקטוק היא אכן בשורה במובן הזה שהיא הרגילה את העולם לשפה ישירה, פשוטה ולא מעונבת. היא שברה את הצורך בסטריליות. אבל, היא נכשלה בלהעניק עומק ונוכחות. היא תזזיתית מדי. הנדסת רוח דורשת שהייה בתוך המבנה, וטיקטוק היא הנדסה של בריחה מהרגע לתוך הסרטון הבא.
