במסורות הנאו פגאניות מסופר על שני מלכים ארכיטיפיים המנהלים ביניהם מחול נצחי של חילופי שלטון: מלך האלון ומלך ההולי.
מלך האלון מייצג את מחצית השנה המוארת, את עונת הצמיחה, ההתפתחות וההתפשטות אל העולם. עם התארכות הימים מתחזק כוחו, עד שהוא מגיע לשיא מלכותו בלית'ה, היום הארוך ביותר בשנה.

אולם דווקא ברגע זה מתרחש המפנה. עם היפוך הקיץ מתחיל כוחו של מלך ההולי להתעורר.
מלך ההולי אינו מייצג רוע או הרס, אלא את המחצית השנייה של המחזור: את ההתכנסות פנימה, את ההבשלה, את החוכמה הנולדת מתוך ניסיון החיים ואת ההליכה ההדרגתית לעבר החושך הפורה שממנו ייוולד האור מחדש.

המיתוס הזה מזכיר לנו אמת עתיקה שהטבע יודע ומחזיק בתוכו: אין ניצחון סופי ואין שלטון נצחי. כל שיא מכיל בתוכו את זרע הדעיכה, וכל דעיכה נושאת בתוכה את ההבטחה להתחדשות.
כשם שהשמש מגיעה לשיאה בלית'ה ומאותו רגע מתחילה במסעה חזרה אל החורף, כך גם בחיינו. יש תקופות של צמיחה, עשייה והתרחבות, ויש תקופות שבהן נדרש מאיתנו לעצור, לעכל, להבשיל ולאסוף את פירות הדרך.

משום כך לית'ה הוא לא רק חג של אור, אלא גם חג של מודעות למחזוריות. זהו זמן לעצור לרגע ולהתבונן במה שכבר הבשיל בחיינו, במה שכבר פרח והגיע למלואו, ולשאול את עצמנו אילו זרעים חדשים כבר מבקשים להיטמן באדמה לקראת המחזור הבא.