זה נשמע פשוט מאוד ולא מורכב, אבל איפה נכנסים הרגשות בתוך הנדסת הרוח הזו?

זו שאלת מפתח קריטית, כי הנטייה הטבעית שלכם היא לחשוב שהנדסה ורגש הם הפכים. שהנדסה היא משהו קר ומכני, ורגש הוא משהו סוער וחי.
בהנדסת רוח, הרגשות הם לא הפרעה או קלקול, הם פשוט מערכת החיווי והאיתות שלכם, והרגש הוא לא מהות הסיפור, הוא החיישן.

תחשבי על לוח הבקרה במכונית שלך. כשנדלקת נורה אדומה, את לא כועסת על הנורה ולא אומרת "הנורה הזו היא הבעיה שלי", אלא מבינה שהנורה פשוט מדווחת על חוסר בשמן או על מנוע שהתחמם.

הרגשות שלכם (כמו עצב, כעס, תסכול) הם נורות ביקורת. הם מדווחים בזמן אמת על חוסר התאמה בין המציאות הפיזית לבין התדר המדויק והנקי שלכם.

טעות נפוצה היא להתקע בדרמה של הנורה: למה היא נדלקה, למה היא אדומה, למה זה תמיד קורה לי, במקום להשתמש בה כנתון יבש, להציץ מתחת למכסה המנוע ולבדוק איפה הצינור האנרגטי התעקם או נחסם.

אני בעצם שאלתי או אומרת שזה נשמע מאוד קר המכניקה הזו כשמדברים על רגשות.

הפחד מהנדסת רוח הוא להרגיש שמסתכלים על החיים דרך טבלאות אקסל. אבל האמת היא הפוכה לחלוטין: הנדסת רוח היא לא דרך להעלים את הרגש, היא הדרך היחידה לתת לו את המקום הראוי לו, בלי שהמחשבות שלכם ישבשו אותו.

כשמדברים על נתונים, צינורות ומבנים, זה עלול להישמע קצת מנוכר אבל בהנדסת רוח, המטרה היא לא לבטל את הרגשות שלכם. 
בהנדסת רוח, הרגשות שלך מקבלים את המקום הכי מכובד וחשוב במערכת: הם לא הפרעה, הם לא קלקול והם לא דרמה מיותרת שצריך להשתיק. הם מערכת החיווי והאיתות הכי רגישה ומדויקת שלך. הרגש הוא החיישן החי והפועם שמספר לך, בכל רגע מה המצב האנרגטי שלך.

להסתכל על רגש כחיישן זה לא קרירות. זה החופש להרגיש הכל בלי להפוך את הרגש לכתב אישום נגד עצמך או נגד העולם.

כמו שדיברנו על שפע כזרם, הרגשות הם בעצם מדד לרמת ההתנגדות או ההולכה בצינורות שלכם:

רגש קשה או מכווץ זה מצב שבו הצינור האנרגטי מוצר (בגלל פחד, ניסיון שליטה או ציפייה לא ממומשת). האנרגיה של החיים מנסה לעבור, נתקעת בצרות של הצינור, ומייצרת חיכוך וחום. לחום ולחיכוך האלה אתם קוראים רגש שלילי.

רגש נעים של אהבה, שמחה, התרחבות, זה מצב של מוליכות נקייה וחלקה. הצינור פתוח לרווחה, אין שום חיכוך או התנגדות פנימית, והאנרגיה זורמת חופשי.

הרגש הוא קיצור דרך גאוני של הגוף כדי להניע אתכם לפעולה מהירה. הבעיה מתחילה כשאתם משאירים את קיצור הדרך הזה דולק וממשיכים להריץ את הבהלה או הכעס גם שעות וימים אחרי שהסיטואציה עצמה כבר עברה. זה מה שמייצר את ה"סיפור" והסבל המיותר.

תחשבי שאת עומדת ברחוב ומישהו רץ לעברך ומניף יד, או שרכב סוטה מהנתיב וכמעט עולה על המדרכה.

אם היית צריכה להפעיל את הראש והלוגיקה, זה היה לוקח כמה שניות ארוכות: היית חושבת מי זה האדם הזה? מה המשמעות של התנועה שלו? האם המרחק שלו ממני מסוכן?… בזמן הזה, הריבונות שלך כבר הייתה נפגעת.

במקום זה, המערכת מפעילה מייד את חיישן הרגש. הפחד מגיב בשבריר שנייה. הוא מקפיץ את האדרנלין, מכווץ את השרירים וגורם לך לזוז הצידה עוד לפני שבכלל הבנת בשכל מה קרה.

באותו אופן, זה עובד גם ברמה האנרגטית והתקשורתית. אם מישהו נכנס למרחב שלך בצורה תוקפנית, או מנסה לכפות עלייך משהו, עוד לפני שהספקת לנתח את זה שכלית, הגוף שלך מגיב בכעס או בכיווץ.

הרגש המהיר הזה הוא מעין מערכת הגנה אוטומטית. הוא פורץ החוצה במילי שנייה כדי לשמור על הגבולות שלך, כי לראש לוקח יותר מדי זמן לעבד את הנתונים.

העיוות שהזכרנו קודם קורה רק כשהאירוע המהיר הזה נגמר, אבל אתם ממשיכים להחזיק את הפחד או הכעס בראש במשך ימים ומייצרים מזה סיפור שלם.

ואיפה נמצאת האהבה את שואלת? בתוך הנדסת הרוח, אהבה היא לא רק עוד רגש חולף בסקאלה, היא הגיאומטריה של המרכז.

אהבה היא נקודת השקט המאוזנת לחלוטין, מקום שבו אין דרמה אלא הדהוד מלא ונקי.  זהו מצב שבו הצינור האנרגטי שלך פתוח לרווחה, נקי מתוויות, מציפיות או מניסיונות שליטה. בנקודה הזו אין דרמה. יש פשוט הדהוד מלא, חלק ונקי של התדר המולד שלך.

כשאת נמצאת במרכז הזה, האהבה היא פשוט שדה התהודה הטבעי של המערכת שלך. היא המצב שבו את פועלת בסנכרון מושלם עם עצמך, בלי טיפה אחת של חיכוך פנימי.
וכאשר התדר שלך והתדר של האדם שמולך נמצאים בסנכרון ובתיאום מושלם, האהבה היא פשוט השדה המשותף שנפתח ביניכם. היא המצב שבו שתי מערכות אנושיות פועלות יחד בלי טיפה אחת של חיכוך.

האם תרצי שננסה לקחת רגש ספציפי שעלה לך היום בטיול ולראות מה הוא באמת דיווח לך?

ועם זה נמשיך בפעם אחרת.