יש משהו שכמעט לא מדברים עליו בזמן מלחמה, אבל הוא קורה ללא מעט אנשים ואני רוצה לתת לו לגיטימציה.
יש אנשים שבתקופה כזו מרגישים דווקא הקלה מסוימת, אופוריה, או לפעמים אפילו סוג של שקט פנימי.
ואז מיד מגיעה מחשבה: איך זה יכול להיות? איך אפשר להרגיש כך בזמן כזה?

אבל בואו נסתכל רגע על המנגנון הנפשי הזה של מצב שבו הרעש הפנימי והרעש החיצוני מסתנכרנים , ויוצרים דווקא שקט עבור אנשים מסוימים.
בשגרה יש מאיתנו שחיות עם רעש פנימי גבוה במיוחד. דאגות, מחשבות, דריכות, תחושה שמשהו עומד לקרות אבל לא ברור מה.
זו חרדה. חרדה היא בעצם פחד בלי כתובת ברורה. המערכת דרוכה אבל אין איום ממשי שאפשר להצביע עליו. לעומת זאת פחד הוא תגובה למשהו קונקרטי. יש איום ברור: אזעקות, טילים, מציאות מלחמתית.

וכשיש מלחמה, הרעש הפנימי והרעש החיצוני פתאום מסתנכרנים. החרדה העמומה התמידית מקבלת פתאום שם וכתובת. יש סכנה אמיתית.
למערכת העצבים פשוט יותר. האדרנלין מקבל כיוון והאנרגיה הפנימית הזו מקבלת תפקיד.

משהו נוסף שקורה- העצמי ההישגי קורס ויש לגיטמציה לצמצום .
בשגרה, החברה דורשת מאיתנו לפרוץ, לגדול, להגשים. עבור מי שמתמודדת עם טראומה, אלו דרישות מעייפות ומכאיבות.
בוואקום של המלחמה הכל מושהה. מותר להצטמצם. מותר להישאר בבית, מותר לא לעשות כלום . פתאום המטרה היא הרבה יותר בסיסית ודי מסתכמת בלעבור את היום. במלחמה- מספיק שקמת, שרדת ודאגת לילדים, וזהו, עשית את שלך.
תחושת האושר כאן הוא למעשה הקלה.

עבור אנשים עם פוסט טראומה או חרדה כרונית, בשגרה יש פער עצום בין השקט בחוץ לרעש בפנים. הפער הזה גורם לך להרגיש בודדה בתוך הסבל שלך.
במלחמה המציאות החיצונית סוף סוף מתיישרת עם המציאות הפנימית שלך. פתאום כולם דרוכים, כולם מבינים שיש סכנה, ואז הרעש הפנימי שלך מקבל אישור חיצוני. המתח הקבוע שלך הופך לרלוונטי. ברגע שהפער הפנימי נעלם, המערכת חווה סוג של הרפיה.

נשמות עם פוסט טראומה מורכבת הן לעיתים קרובות המומחיות הכי גדולות לניהול משברים. את חיה בתוך שדה קרב רגשי , ולכן המוח שלך מחווט לתפקוד שיא תחת לחץ. במלחמה יש כאלו שהמערכת הזו אצלן הופכת לנכס .
האדרנלין והקורטיזול סוף סוף משתחררים בפעולה (ריצה למקלט, התנדבות, דאגה לקהילה) במקום להיתקע בגוף כמתח שרירי.

עוד דבר שקורה במלחמה הוא תחושת ביחד . בשגרה הרבה אנשים מרגישים לבד עם החרדה\הטראומה שלהם, כאילו משהו אצלם לא בסדר. בזמן מלחמה פתאום כולם באותה סירה. כולם דרוכים, כולם מרגישים את המצב, ו השייכות הזו בפני עצמה מרגיעה חלק מהמערכת.

אפשר להסתכל על המלחמה כעל "מנקה תדרים" אכזרי. היא מסירה את כל הרעש הלבן של השגרה (מטלות, יעדים, השוואות חברתיות) ומשאירה רק את הליבה היסודית של הקיום.

אבל חשוב להגיד גם את הצד השני.
"האושר" הזה הוא לפעמים הלוואה על חשבון העתיד. המערכת שואבת את כל רזרבות האנרגיה שלה כדי לתפקד באופוריה הזו. כשהמלחמה תסתיים, הרבה מהאנשים האלו יחוו קריסה, כי הסיבה החיצונית לדריכות תעלם, אבל המערכת עדיין בפול גז.

אז אם מישהי מרגישה בתקופה הזו דווקא קצת יותר שקט או יותר חדות, זה לא אומר שמשהו בה לא בסדר. לפעמים זה פשוט סימן שהמערכת הפנימית והמציאות החיצונית סוף סוף מדברות באותה שפה.
לפעמים זו פשוט הקלה רגעית מהמאמץ המתמיד להחזיק את הכל בפנים.
שמרו על עצמכן.