עוד יומיים ב19  לחודש- מולד ירח, ויום לאחר מכן- אוסטרה OSTARA (השם הפגאני של חג האביב). אוסטרה מציינת את יום שוויון האביב.
זמן שבו שעות האור ושעות החושך שוות. מכאן והלאה האור מצטבר, דקה ועוד דקה, במסע איטי לעבר הקיץ. (עד שנגיע ליום הארוך בשנה סביב 21 ליוני ושוב הימים ילכו ויתקצרו בהדרגה).

בדרך כלל סביב הזמן הזה נהגתי לכתוב על התחדשות, על פריחה, על התחלה חדשה, טקס אביבי… אבל השנה, זה לא מרגיש מתאים.

יש דריכות בגוף ומציאות שלא מאפשרת באמת להתרווח לתוך אביב. לא לתוך פריחה ולא לתוך התחלה חדשה.

ואנחנו חשות בתוכנו את הפער, ואולי אפילו בלבול קטן- התחלה של מה בדיוק?

אבל- מולד ירח הוא לא אור. הוא רגע של חושך. רגע שבו משהו מתחיל, אבל עוד אי אפשר לראות אותו.

אוסטרה גם היא לא שיא האביב. היא רגע של שוויון, שבו היום והלילה נמשכים בדיוק אותו זמן, רגע לפני שהמאזניים נוטים אל עוד אור.

וזה אולי המקום שבו הדברים כן נפגשים עם מה שאנחנו חוות עכשיו.

כי גם עכשיו אין אור מלא. אבל גם אין רק חושך. יש תנועה בין לבין . דברים נפתחים, נחשפים, יוצאים החוצה בעוצמה.

ברמה האישית, וברמה הרחבה יותר.

קל להתבלבל ולחשוב שזה רק חושך, כשהמציאות נהיית כבדה יותר, מורכבת יותר.

אבל כנראה שיש כאן גם משהו אחר.

עצם זה שדברים יוצאים לאור, שמה שהיה סגור כבר לא נשאר מוסתר, זו כבר תנועה של אור.  

מי אמר שאור תמיד צריך להיות רך או נעים?

וכעת יש אור שמאיר אזורים שלא רצינו\יכולנו לראות עד היום.

אז גם אם זה לא מרגיש אביב פורח, זו עדיין תנועה.

אולי ההתחדשות עכשיו היא לא לצאת החוצה ולפרוח, אלא היכולת להרפות את הכתפיים בתוך הדריכות. להסכים לשחרר משהו קטן. לנשום רגע אחד יותר עמוק. 

וזו כבר התחלה. וגם אם היא שקטה או מורכבת, היא נשענת על חוקיות גדולה מאיתנו: הטבע מזכיר לנו שזו פשוט הדרך שבה דברים קורים- האור גדל, יום אחרי יום, גם כשאנחנו עדיין לא מרגישות את החום שלו.