היום, ה-22 בספטמבר מגיע יום שוויון הסתיו – הרגע הזה בשנה שבו היום והלילה כמעט שווים באורכם. מכאן הימים ילכו ויתקצרו, ואנחנו נתחיל את התנועה אל החלק החשוך יותר של השנה.

יש הרבה מה לומר על יום השוויון ועל מאבון (השם של החג הפגאני שנחגג ביום הזה. אפשר לקרוא עליו באריכות כאן) אבל כאן אני רוצה להציע כמה נקודות למחשבה לקראת העונה שמתחילה.

לא כל דבר צריך לקחת איתנו לעונה הבאה

אנחנו סוחבות איתנו הרבה דברים פשוט מפני שכבר התרגלנו לסחוב אותם. הרגלים, מחויבויות, קשרים, מחשבות על עצמנו, דברים שפעם התאימו לנו ואולי כבר לא.

לא תמיד צריך לעשות טקס שחרור גדול או לקבל החלטה דרמטית. לפעמים מספיק לזהות שמשהו סיים את תפקידו. לשאול את עצמנו: מה אני עדיין מחזיקה רק מפני שהתרגלתי להחזיק אותו?

איזון הוא רגע, לא יעד

יש משהו מעניין ביום השוויון. לרגע אחד האור והחושך כמעט שווים, אבל הטבע לא נשאר שם. מיד אחר כך היחסים ביניהם ממשיכים להשתנות.

אולי גם אנחנו לא אמורות להגיע לאיזו נקודת איזון מושלמת ולהצליח להחזיק אותה. החיים כל הזמן זזים, ואנחנו זזות איתם. לפעמים איזון הוא פשוט היכולת להרגיש מה נדרש עכשיו ולשנות את המשקל בהתאם.

להסכים להיכנס לעונה שבה רואים קצת פחות

מכאן הימים מתקצרים והחושך גדל. ואולי יש בזה תזכורת לכך שלא בכל תקופה בחיים אנחנו אמורות לראות את הדרך כולה.

אנחנו רגילות לחפש בהירות, תשובות וכיוון, אבל יש זמנים שבהם משהו עדיין מתהווה ואי אפשר לדעת בדיוק לאן הוא הולך. לפעמים במקום למהר להדליק אור על כל דבר, אפשר לתת לעיניים קצת זמן להתרגל לחושך ולגלות שגם בתוכו אפשר לראות.

מה מבקש עכשיו פחות ממני?

אנחנו שואלות הרבה מה אנחנו רוצות לעשות, ליצור, לקדם או לשנות. אבל הסתיו מביא איתו תנועה אחרת, ויכול להיות שזו הזדמנות לשאול שאלה הפוכה.

איפה אני יכולה לעשות פחות? מה כבר לא צריך לקבל ממני כל כך הרבה מאמץ, תשומת לב או אנרגיה? לפעמים התנועה הבאה שלנו לא מתחילה בעוד דבר שנוסיף לחיים, אלא דווקא במקום שבו נפסיק להתאמץ כל כך.

רגע קטן של כיול

אפשר לקחת את יום השוויון כנקודת בדיקה.

מה בחיים שלי מקבל ממני יותר מדי אנרגיה ומה מקבל מעט מדי? איפה אני מרגישה שאני מדויקת לעצמי, ואיפה משהו כבר יצא מאיזון?

ולא חייבים מיד לתקן. לפעמים עצם ההבחנה כבר מתחילה להזיז משהו.