כמה מילים על האנרגיה שרוחשת עכשיו מעל כולנו:

כשמלחמה מסתיימת ללא הכרעה ברורה, המערכת התודעתית חווה דיסוננס עמוק. השקענו כמות אדירה של אנרגיה (חיים, כסף, רגש, דריכות), ובתמורה קיבלנו חזרה כמעט לאותה נקודה.
במבנה הלוגי שלנו, אנחנו רגילים לחשוב במונחים של השקעה ותוצאה. אם הקרבנו כל כך הרבה, משהו בתוכנו רוצה לראות תוצאה ברורה- נצחון, שקט, שינוי.
כשאין תוצאה שתואמת את ההקרבה, נוצר ואקום של משמעות לתוכו נכנסים ציניות, ייאוש וחוסר אונים.

נכון לרגע זה לא הגענו לתחושה של "סגירה", אולם עברנו תהליך של טלטלה פנימית בצורה מאוד לא עדינה, ואפילו אלימה.

המערכת הנשמתית (וכנראה גם הגיאופוליטית אבל זה ממש לא התחום שלי) עוברת זעזוע שכרגע עדיין לא מוכן להגיע ליעד חדש, אלא מתמקד בפירוק מבנים ישנים שחייבים היו לקרוס כמו קונספציות, אמונות על כוח, תחושת ביטחון כוזבת ועוד.

הגוף והנפש שהיו דרוכים מתבקשים כעת לחזור לשגרה, אבל בפועל המערכת עדיין טעונה. זה מרגיש כמו מעבר חד מדי, בלי זמן אמיתי לעבד את מה שקרה.
זה קצת כמו לכבות מנוע מטוס באמצע טיסה ולהגיד לנוסעים "הכל בסדר, תמשיכו ליהנות מהאוכל".

מעבר למעבר המהיר בין דריכות וסכנת חיים לשגרה, יש תחושה של מתח מושהה באוויר במצב הביניים הזה של שביתת הנשק .

אל תיבהלו מהתחושות שעולות כעת, מהתחושה שמשהו לא סגור. אתן לא מדמיינות את זה. המבנה באמת לא נסגר, ויש כאן עדיין משהו בתנועה.
אנחנו לא נכנסות שוב לשגרה, גם אם יש הצהרות כאלה.
אנחנו נכנסות למבנה חדש, שבו ברור לנו ששום דבר לא מובן מאליו.

ממשיכות לנשום ולשמור על עצמנו .