התקופה האינטנסיבית הזו מעלה בתוכנו הרבה חומרים אישיים. אני מרגישה את זה מאוד על עצמי לאחרונה.
כל מה שצף עכשיו ברשת סביב הפגיעות הטקסיות נוגע בי עמוק. לא רק ברמה של מה שקורה בחוץ, אלא גם דרך השאלה שהוא פותח בפנים.

שאלת הרוע.
איך הוא נראה. איפה הוא פוגש אותי, ומה אני בכלל מוכנה לראות או לא לראות בתוכי.
אני לא מרגישה בשלה עדיין לכתוב על זה לעומק. זה עוד בתהליך אצלי. אבל מתוך המקום הזה, עולה לי שאלה אחרת, מתוך מה שאני שומעת מסביב.
יש הרבה דיבור היום על תודעה קולקטיבית . על זה שאם רק נעלה יחד תדר, נתחבר, נהיה באחדות, משהו בעולם ישתנה.

אבל יש כאן שאלה עדינה שכדאי לעצור רגע לידה: איזו אחדות אנחנו בעצם מחפשים?
כי יש אחדות שנוצרת מזה שכולם מרגישים אותו דבר, חושבים אותו דבר, נסחפים יחד. ויש אחדות אחרת, שקטה יותר, שנוצרת דווקא מתוך שונות. לא מתוך התמזגות, אלא מתוך נוכחות .

אפשר לראות את זה מאוד חזק סביבנו לאחרונה. איך בשם האחדות, בשם "האמת" אנחנו מהר מאוד יוצרים מחנות. ימין ושמאל, ערים וישנים, בעד ונגד.
ואז, כמעט בלי לשים לב, מי שלא חושב כמונו, הופך למישהו שצריך לתקן, לשכנע, או לפעמים פשוט לבטל.
אולי זה מרגיש כמו אחדות, אבל הרבה פעמים זו פשוט הסכמה בתוך קבוצה- מול מישהו אחר .

כשאדם באמת מחובר לעצמו, כשהוא יודע להרגיש, אבל לא להיבלע, כשהוא שומע, אבל לא מאבד את הקול הפנימי שלו, כשהוא בוחר תגובה מעומקו, ולא רק מגיב, דווקא משם מתחילה אפשרות אחרת של אחדות .
לא כזו שנוצרת מזה שכולם אותו דבר, אלא כזו שנוצרת בין אנשים שלא מאבדים את עצמם בתוך הקבוצה. וכשיש יותר ויותר אנשים כאלה, לא נוצרת מסה אחידה אלא רשת .
רשת של אנשים שמביאים את עצמם באמת. לא זהים אבל נוכחים, וזה מייצר סוג אחר של חיבור. לא כזה שמוחק הבדלים, אלא כזה שיכול להכיל אותם.

תודעה משותפת לא נוצרת מזה שכולנו נהיה אותו דבר. תודעה משותפת לא נוצרת מזה שאנחנו חושבים אותו דבר .
היא לא נוצרת מהתוכן, אלא מהאופן. מאיך שאנחנו פוגשים אחד את השני דווקא כשאנחנו לא מסכימים, אבל יש משהו גבוה יותר שמנחה אותנו.
היא נוצרת כשיש יציבות פנימית. כי אם אין לי איפה לעמוד, אני חייבת שתסכימי איתי כדי להרגיש בטוחה. ואז אין באמת מפגש, יש רק צורך באישור.

דווקא בתוך המאמץ הזה להישאר נוכחים ולא להיסחף עם העדר, מתחילה להיווצר האפשרות ל אחדות שמבוססת על אמת .