אשרה היא אחת הדמויות הנשיות החשובות והמורכבות בפנתאון של המזרח התיכון הקדום. הדמות שלה מופיעה במקורות שונים, טקסטואליים וארכיאולוגיים, והיא מזוהה כאלוהות מרכזית בתרבויות הכנעניות והאוגריתיות. במקורות רבים אשרה נושאת מאפיינים של אם אלוהית, מקור בריאה, ועקרון חיים שקט ועמוק.

אשרה במקרא

בכתבי התנ"ך, המונח "אשרה" מופיע קרוב ל־40 פעם, אך כמעט תמיד בהקשר של גינוי או השמדה. היא מוצגת לא כישות אלוהית של ממש, אלא כ"פסל", "עץ", או "עמוד" שיש לעקור ולהשמיד.

• "וַיִּקַּח אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיִּשְׂרֹף בַּנָּחַל קִדְרוֹן" (מלכים ב' כג)
• "וְהִכְרַתִּי אֶת־פְּסִילֵיךָ וַאֲשֵׁרֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ" (מיכה ה י"ב)

יחד עם זאת, כמה מהאזכורים רומזים לכך שמדובר לא רק באובייקט פולחני, אלא בישות שעמדה בלב פולחן עממי, במקביל או אף בצמידות לפולחן יהוה.

כתבים חוץ־מקראיים: אוגרית, כתובות, שמות פרטיים

בכתבים שנמצאו באוגרית (ראס שמרה, סוריה), אשרה מתוארת כאֵם האלים ולעיתים בת זוגו של אל, ראש הפנתאון הכנעני. היא נחשבת לאלה של ים, חכמה, פריון ושלום. היא מופיעה כישות עצמאית, בעלת חשיבות שמימית.

בנוסף, כתובות עבריות שנמצאו מתקופת בית ראשון (שנמצאו בח'ורבת כונתילת עג'רוד, אתר ארכאולוגי חשוב בחצי האי סיני) מכילות נוסחים דוגמת: "ברוך אתה ליהוה ולֲאֲשֵׁרָתוֹ" מה שמראה שהיתה חלק מהפולחן המקומי הקדום לפני הריכוז המונותאיסטי בירושלים.

כאן מופיעה אשרה כבת זוג של יהוה, מה שמעורר דיון בקרב חוקרים:
האם הכוונה לאֵלה עצמאית?
או אולי למושג מופשט (כמו "שכינה")?
או שמדובר עדיין בעמוד פולחני?
רוב הדעות המחקריות נוטות להכיר בכך שאשרה הייתה במאות ה־9–8 לפנה"ס חלק מהפולחן הפוליתאיסטי ביהודה, לפחות ברמה המקומית או המשפחתית, בטרם הודרה לחלוטין מהקאנון.

כשאשרה הייתה בת זוג של אל עליון, זה לא היה רק סיפור מיתי, זה ייצג את הסכמה התרבותית־פוליטית של אותה תקופה- שהשלטון השמימי (תמיד בא גם עם הארצי) צריך לכלול גם כוח נשי.
כשבשלב מסוים הוצאה מהפולחן והוגדרה כסטייה, זה שיקף שינוי אידיאולוגי עמוק: מעבר ממודל שבו גם נשים ואלות שותפות במבנה הקיום, למודל מונותאיסטי ופטריארכלי יותר, שמרכז את הסמכות בדמות זכרית יחידה (יהוה).

יותר מזה. לאשרה הייתה גם משמעות פוליטית במאבק על מרכזיות הדת.
הדת בישראל הקדומה לא הייתה אחידה. בניגוד לדימוי המאוחר של מונותאיזם סדור ואחיד, במציאות התקיימו פולחנים מגוונים בנקודות שונות בממלכה, לרוב בבמות מקומיות, בערים ובכפרים, כשהכוהנים המקומיים ניהלו את הפולחן בהתאם למסורות מקומיות. הפולחנים האלו כללו גם את אשרה, לעיתים לבד ולעיתים לצד יהוה, מה שמרמז על כך שהאמונה העממית ראתה בשניהם ככוחות פועלים יחד כזוג שמימי.

המצב הזה לא היה מקובל על הכוהנים בירושלים,  שביקשו לרכז את הסמכות הדתית במקדש בירושלים בלבד, ולטהר את הפולחן מכל השפעה זרה או עממית, כולל פולחנים מקומיים לאשרה, לבעל, ולאלים ואלות נוספים.

במהלך המאה ה־7 לפנה"ס, במיוחד תחת המלך חזקיהו ובהמשך יאשיהו, התרחש תהליך מואץ של חיזוק המונותאיזם שכלל רפורמות שבהן נהרסו הבמות המקומיות, והוגדר שאסור לעבוד את יהוה מחוץ לירושלים.

למה רק בירושלים? כאשר יש במות בכל כפר, יש גם כוהנים מקומיים, סמכות מקומית, פולחן מקומי, וקשה לשלוט על הנרטיב. כשכל הסמכות מרוכזת בירושלים, אפשר לקבוע מהו האל היחיד, איך לעבוד אותו, ואיזו זהות דתית נכון לאמץ.
במסגרת הרפורמות הוחרמו גם פסלי האשרה מהמקדש בירושלים עצמו, מה שמצביע על כך שעד אותה תקופה, כנראה אשרה הייתה חלק מהפולחן הרשמי.